אוקיינוס הקברניט
"מי עובד ביום שבת? מה אתה, גוי?"
"לא, אני איש עובד. אם איש עובד הוא גוי, אז אני גוי."
אלבה צובטת את אפו של הרמן, הוא צועק וצובט את אפה בחזרה.
"חם עכשיו, זה לא הזמן."
"אני דווקא אוהב את ההתעלסויות המיוזעות של הקיץ."
הוא מנשק את ראשה, אך לא דוחק. זה יום ראשון, והשעה היא שעת צהריים, בחוץ מבעבע הבל היום. ארבעים מעלות בצל. הרוכלים צורחים את מרכולתם. הקונים מתאדים בין התבלינים. בעלי המכוניות זועקים על כל מי שעומד בדרכם. אבל בחדרם שר המאוורר. אלבה צוחקת, הרמן מנשק את מצחה, מקיף את מצחה בזרועו השמאלית, מחכה לה שתיכנע ותחוש שוב באהבתו. הילדה שהיא יכולה להיות יוצאת מעורה, מחבקת, גוהרת מעליו ונושכת את ביטנו, את מותניו, בית השחי, הכתף החיוורת, המותן מתכווצת והרמן צוחק.
"אני לא יודעת מי אתה. אם תספר לי אדע." היא לוחשת והרמן קם מן המיטה, לובש מכנסיים מלוכלכים. אין בליבו רחמים עצמיים. הוא מעביד את עצמו כמו נוגס חסר לב. אצלו אין חוש הומור כשזה מגיע לכסף. ההומור מקבל חומריות סלעית. בסוף החודש הוא משלם את חשבונות החשמל והמים בעזרת כרטיס אשראי ודרך המחשב. בסוף החודש הצ'ק המופקד במשרדו של עורך הדין בעל הגבה המחוברת, נפדה, וממנו יורדת חבילת הממון, שלושת אלפים ושמונה מאות שקלי הזעה, שלושת אלפים ושמונה מאות שעות בלא קריאה. כל הרגעים בהם הוא מתרחק מעצמו וחושב על הים. ממרחק הספרים, ממרחק המחשב, ממרחק הזמן האובד, וכל זאת תמורת גג, קירות, מים, ואישה, מאהבת מבולבלת, הזויה, חולמנית, שלא עוזרת לו לשלם כמעט דבר.
הוא נושם לרווחה כאשר בעל העניבה אינו מעלה את מחיר שכר הדירה. הוא לעולם לא יבקש מעורך הדין לסייד את הקירות המתקלפים. להפך, אֵלְבָּה מציעה לצבוע את הדירה בעצמה ועורך הדין מביע סיפוק ושותק ולא מציע לעלות את המחיר. רק אז נושם הרמן לרווחה, יושב בכיסא והים הומה במוחו קדימה ואחור. הים נושם בגרונו. אֵלְבָּה מחייכת אל עורך הדין והרמן מסתגר במצולות, משהו בו תמיד נסתר מן העין, כמו דג.
פעם הם נעלמו באור והיו לבשר אחד. הם היו ברוח ובגשם והיה רק הגוף והלחש בחושך, היה אור ראשון של בוקר ועור מלובה ממגע, היה ביניהם דבר לא ידוע וזה היה הדבק. היו גחליליות מילים זורחות בחדר. באותו פברואר שהכירו, לא חדל לרדת גשם והחלונות הוצפו בעלים מחוללים ברוחות, היו שאגות שמים וקריאות בהלה רועמות. הם לא ידעו דבר זה על זה. אלבה ידעה רק להחזיק בידו ולבכות וללכת אחריו עיוורת ולחכות שיביט בדמעותיה וישאל בבהלה: "מה קרה?" וזה הספיק. יותר מזה היא לא רצתה. היא ידעה שדבר לא יפגע בה כשידו אחזה בידה.
אחר כך באו ימים של בכי והרמן החריש ולא שאל, ואחר כך ערבים של יללות שגרמו לו לזעוק: "תפסיקי!" והיה לילה אחד שהיא לא הפסיקה והרמן שכב במיטה וכיבה את כל המילים.
הלילה היא שאלה: "הרמן, דגים יכולים לשחות אחורה?"
"כן, אבל הם לא נוהגים לעשות את זה לעתים תכופות."
"ודגים אוכלים רק דגים?"
"לא."
"אתה זוכר שהיית פעם מאוהב בי?"
"אני עדיין מאוהב בך".
אוהב את השפה והמסופר , טרם קראתי את הקודמים , אז … שב"ש חגית