יומנה של בריג'יט ג'ונס

תילי תילים נכתבו על הסרט הזה, כן פמיניסטי לא פמיניסטי. הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, כי הוא אומר בפשטות מה עושים אחרי פרידה במקום לעשות דברים ממש איומים לעצמך – בוחרים בוודקה ושאקה קאן. ואחר כך מתחילים לשקם. החלטות לשנה החדשה: פחות וודקה, יותר שאקה קאן. (מרטיני, זה היה בעצם אתמול, אבל זה אותו דבר)
התחלתי יומן היום, אישי כזה, עם רשימות של מה שאני צריכה לסדר ולעשות כדי שאוכל באמת יום אחד להרים את המופע שעליו אני חולמת, ללכת ללמוד תיאטרון חזותי או תיאטרון מחול, ואולי אפילו לפגוש מישהי נחמדה ונעימה ולהיות איתה, בנוסף לשלל העיסוקים האחרים.
ביום ראשון יש לי (או לג"יימס בונדג", אם ללכת על הגישה מפוצלת האישיות לרגע) הופעה במסגרת ערבי הנשים הנפלאים של ה"שושן", להלן הסלון של המשפחה האורבנית שלי, מועדון הגייז היחיד בירושלים. שני שירים, שניהם כבר מוכנים.
ביום ראשון, בבוקר, אני מתחילה לעבוד אחרי יותר מחצי שנה שלא היתה לי עבודה רצינית.
אני מקווה שמהר מאוד אשתקם כלכלית ואצליח לצאת מכאן. כאן, זה הבית של הוריי. לא יו טרן נחמד לעשות בגיל 26, בייחוד לא כשעברה בקושי חצי שנה מאז שיצאת ממנו בפעם הקודמת.
חודשיים שלושה. בנובמבר דצמבר אני חזרה בירושלים, ולא במושב שכוח האל על יד, בו הוריי גרים.

וזו היא רק ההתחלה לה לה לה.
אז יש לי כרגע מעט מאוד פיזי בעולם, ורוב הדברים שיש לי הם בעיקר רוחניים ואמנותיים.
היומן הזה הוא הפתיחה לביסוס הפיזי יותר שלי בעולמנו הקטן.

לידיעת הרוחצות בים, תמונה תועלה בהמשך.
סופ"ש נעים לכולן.

ענת