אינסומניה

אינסומניה. מחזור שירים.

1.

בשתיים וחצי לפנות בוקר כשהכל משתתק,
אני עדיין מתנסחת
מחפשת עדיין את הפנים שלך
בקצה של הראי, בקצה של הלילה
מה זה משנה עכשיו
באור החולני של נורה חשופה
ממילא אינך כאן.
אני שוב מהפכת את הכריות,
קוראת לרוחות להביא אותך עכשיו ומיד
ויודעת שאפילו ינסה האור במרוצתו
לא אגיע אליך הלילה.
במקום זה, אדמיין את עצמי
חפונה בין ידיים שוקקות
נותנת לקילופי המסיכות לנשור
עד לאמת המוחלטת, הסופית,
ושם הגוף קופא כבר למעלה מחצי שנה.
המשוואה מתמטית ופשוטה –
כשאין חלומות, יש
רק פרפר לילי עקשן ליד נורת מאה וואט.
לרגע רציתי לדמות אותו אליך
אבל כבר מזמן החלטתי
אני לא הורגת פרפרים,
הם חיים כל כך קצר גם ככה

2.

בארבע או חמש בבוקר מתרככת המחשבה
הרי לכל לילה יש מתגעגעים
לכדורי השינה או
לגרביונים נקרעים בין השיניים
לחום הגוף המתחכך בגוף
למישהו מכורבל לידך.
אני רק מתגעגעת לצליל הזה
של הנשימה שלך.

3.

העבודה משחררת מחוסר שינה
ואני מקפידה להיות עסוקה מאוד.
בשבע בבוקר האור חיוור כמו בחורף
והצינה הפנימית המעצבנת
מפריעה לי ליהנות משיירי המילים
שנותרו להזיז על הדף.
עוד מעט אתעטף, ואלך להכין קפה חם
ואתחיל את היום, לא שקטה. הפרפר הלך מזמן.
רק הבהובי הנורה מעידים על זה שמישהו קם בבית,
וכיבה את המזגן כי גם לו קר.
לפעמים אני נרדמת במחשבה הזו בדיוק.