Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
מוגבלת
איני יכולה לבצע יותר מפירואט אחד
והסוף תמיד לא יוצא כל כך טוב
הגוף כבר לא זוכר איך ממשיכים לכמה רצופים
והזרועות קצת גדולות מכדי להימתח
משהו בשומנים מטלטל מדי בכל תנועה
העמידה לא באמת יציבה,
הבעיטה באוויר נחסמת על ידי הבטן.
המושגים דוהים, השרירים אינם כשהיו
זה אחרת ממה שאני רוצה שזה יהיה
כבר שנים לא מסוגלת להיות
הפרימה בלרינה של כל החלומות
ועדיין מתעקשת לנסות
להמציא מחדש תנועות משלי.
אם זה רקוויאם,
אז לפחות אני ארקוד עד סופו.
אהבתי, ענת. מתכתב עם הפוסט האחרון של שבי שחורי
הצלחת בתמונה שירית אחת לכידה לבטא את העצב והתסכול שבמוגבלות וחוסר האונים ,שהוא מעבר לפיזי ,יפה ורגיש
כתוב יפה, אוהבת את דימוי הרקדנית שעובר לאורך השיר כולו, המציאי לך ריקודים משלך!!
כנות, אה? אהבתי את המסורבלות של השיר שהולכת עם הסרבול שהוא מדבר עליו. הכרה במוגבלות היא כוח אמיתי. דווקא הסוף פחות הרשים אותי – אובר דרמטי לטעמי. אבל השאר נראה כמו צעדים חדשים, לא אותו ריקוד ישן.