הם לא שאלו אותי כלום רק נתנו לי לרגע שמש מפוספסת חמימה כל יום בקיץ הייתי הולכת ביניהם עד שהצמרות השחירו ליד המגרש הבנים עם הכדור היו צוחקים וצועקים אבל האורנים כבר שמו עליי שמלה ונעלי בלט וליד המקלט אפילו כבר לא שמעתי כלום מלבד הארמונות והניצחונות והידיים התחפרו והתמלאו במחטים כמו בידיים של חברים    

דור שלישי צריך לזכור לעבור במכולת בדרך הביתה להביא חלב כי אחרת ניתקע בלי קפה והערב חייבים לא לשכוח מה שסיפר ההוא מהפלנטה האחרת עם סימני הציפורניים והכתמים הכחולים שקרה לו אחרי הטלאי הצהוב והאומשלאגפלאץ ופסי הרכבת ושער מלא בגסטפו העבודה משחררת דרך המנוע של הטנק וכל הגאז הזה והכל עטוף בכותנת אסירים דקה ושלג כבד כשהנאצים שמים מספר על ...

המחשבה מתרוצצת כבר יממה בין המספרים והקווים בצד הלא נכון של חשבון הבנק להילה הזורחת של המילה "התקבלת." כמה חוסר הגיון יש בזה שחיכית לרגע הזה ועכשיו הגיע אחרי שכבר חשבת שבטוח את תלכי לאיבוד בכל המלל הזה

      אהובתי, אני כבר לא רוצה להיות אשת לוט גם לא נביאה וגם לא אותיות מתות אולי רק חול שעף ברוח מנסה למצוא פינה ושוב עף מתמעט מדי. שקט מדי. אין רוח. יש רק הרים וכובד. הלילה, כך החלטתי, אני מפילה את אשת לוט צניחה איטית מטה לאלף הרסיסים שאהפוך רק כדי שידך תצליח סוף סוף להזיז אותי ...

שלחו לנו טקסטים (עד 600 מילים), צילומים, תמונות, וידאו ארט ומדיה דיגיטילית. בשבוע הבא אנחנו באוויר 🙂 zuta@bhasofer.org.il

אני חייבת לגור במקום אחר שבו לא נערמת אכזבה כמו בגדים מלוכלכים בין ניירות שמספרים על חוסר הערך שלי ודיסקים שבורים של אדמה קטנה רועדת. עד יולי אני חייבת להגיע הביתה. [תודה לחני ליבנה על ההגהה]

ריטה שרה בקול נפלא באזניים: "הזמן, הוא לא רופא. הוא רק מביא הקלה. הוא עושה את שלו, היא את שלה, היתה זו אהבה גדולה." אכן, כך הוא. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה תהליך של אבל, להתגבר על כל האבדנים. הרגליים כבר לקחו הלאה. הראש עוד קצת מתעכב בדלת. הלב, כרגיל, מפגר אחרי שניהם. כמו הכף רגל הנקועה שלי, שבאה לי באמצע ...

בגלל שהוא עוד כמה שעות יהיה בארץ לרגל ההשקה של הספר "סימני נשיכה". הרי שיר לא ערוך מהביקור הקודם שלו. הערות והארות יתקבלו בברכה, אני מתנסה מחדש בכתיבה של שירה "אותנטית", דיבורית. מוקדש לרונן א. קידר, משורר, חבר, סופר, מתרגם, ואחד האנשים הכי יקרים לי בעולם. שרדי. סימני נשיכה. בבית הקפה אתה יושב, משקפי השמש וכובע הקש לצדך, בכלל לא ...

אתמול הוא נסגר. המקום היחיד בחיים שלי שהרגשתי שייכת אליו. כלום כלום כלום לא ברור עכשיו. מחפשת מקום בעולם. לעצמי, היצור הכי פחות מוגדר ומסודר שאני מכירה. זה שתמיד בין לבין. פאמי מכדי להיות חלק מהקינגז, חסר בולבול מכדי להיות חלק מהקווינז, מתחיל מכדי להיקרא סטנדאפיסט, ותיק מכדי להיקרא מתחיל. דיברנו על זה, אני ורונן, בזמנו. על מציאת מקום בעולם. ...

רציתי לכתוב פוסט זועם. נשכני. לשבור משהו, כמו שכתבה לי אנונימית כלשהי בפוסט הקודם. לא יוצא לי הזעם. לא ככה. אולי בגיל עשרים או עשרים ואחת הייתי מסוגלת לכעוס עד כדי שבירת משהו. היום רק השגרה נשברת. משהו מהכעס ההוא, הייתי רוצה שישוב. מונולוגים שלמים שכתבתי בחמת זעם מטורפת. היום, שלוש שורות כאלה ונגמר בי הכעס, כאילו הרוך בא אליי ...