יש יום כזה
שבו
השחור שבבור
שבחור
עולה על גדותיו ומציף
איש אחד ביפן אוכל
איטריות שעועית דקיקות
כמעט שקופות
ואצלי יוצאות איטריות של שחור
מתוך הפה
החוצה
כמו תולעים ארוכות
הן זוחלות על לחיי
ולמטה
נקווית מסביבי שלולית של שחור
ואולי אשים בכיסי הסינור שאיני לובשת
אבנים של שחור
ואטבע.
ואני ראיתי בשחור משחור הזה משהו משעשע. אפילו אופטימי.
אליענה, ברוך שובך.
תודה שירה:)
אני אוהבת את האופטימיות שלך.
האופטימיות מגיעה כשכבר כל כך שחור שאין שחור בכלל. ככה אני קראתי את זה, וידעתי שלא תטבעי – …
דווקא יפן… הזכרת לי את מורקמי אהובי.
ולא תטבעי, בגלל כל הצבעים האחרים שיש בך. אבל השיר הספציפי הזה בעיניי לא אופטימי, ואני מתחברת אליו, גם לרגישות הזאת ולמושפעות מצער של אחרים.
לי אהובה.. מורקמי הוא גם אהובי (הייתי צריכה לנחש…) ואני יודעת שלא אטבע, אבל היום הרגשתי קצת כאילו אני טובעת. באמת אין הרבה אופטימיות בשיר, אבל אני מקווה שאצליח לגייס קצת אופטימיות אצלי, ולמשל עכשיו, כשהזכרת את מורקמי נעשיתי קצת אופטימית כי אני יכולה לתכנן איזה מספריו אקרא שוב בקרוב.. אני מתלבטת, אבל המחשבה שאקרא אחד מהם שוב היא די אופטימית..
קפקא על החוף!!!!!!!!!!! (את צריכה עוד סימני קריאה? יש לי.)
רציתי לתת מקום של כבוד לשחור שלך, כי כשאני כותבת שירים קצת פחות אופטימיים לפעמים זה לא מובן בגלל החיוביות הכללית של דמותי. אז רציתי שתדעי שראיתי. בכל מקרה, כשאני מבואסת אחד הדברים שמעודדים אותי הוא שאני חושבת שיום אחד ניפגש לקפה… אז אני שוב מזמינה אותך :).
קפקא על החוף הוא המעולה שבמעולים, אבל קראתי אותו לא מזמן כך שאני צריכה עוד קצת מרחב זמן לפני שאקרא אותו שוב.
אבל איזה ספר נפלא!
ובקרוב אגיע לירושלים..
הכי נפלא, ובמיוחד אם מדברים על יציאה ותיקון מתוך השחור הכי שחור… פשוט התרוממות רוח, נכון?
ו-הידד!!!
לי היה חזק וקשה.
מזלינו שגם השחור הוא זמני, ופתאום בגלל מורקמי את רואה עוד צבעים, תחשבי כמה היה משעמם לחיות כל הזמן עם צבע אחד , נגיד צהוב, כשעולים מהבור הכל נראה חי וצבעוני להפליא.
יש ימים כאלה, זה נכון. שיבואו עוד צבעים במהרה.
תודה מיכל 🙂 כבר באים הצבעים האחרים..
זה נכון אורה.. לא הייתי רוצה לחיות בעולם כולו צהוב, או ירוק, או וורוד.. תודה 🙂
גם לי 🙂 תודה אומי.
אכן שחור משחור…
לפעמים צריך לצלול עד התהום אבל רק כדי שתטפסי שוב למעלה.
ואפילו על איטריות :).
בדיוק טיפסתי עכשיו על שלוש איטריות. היה כיף. תודה אמיר 🙂
זה יפה וזה כואב, ואני מזדהה כמובן. מכירה ימים כאלה.
תודה יעל, ואני מקווה שהכרותך עם ימים כאלה תצטמצם ותתמזער.
אליענה. זה יעבור ויחזור , יעבור ויחזור. מהשחור יגיח הצחור וחוזר חלילה. שיר יפה.
מוטי, סליחה מראש אם אני טועה אבל אולי זה היה בספר שלך שקראתי על אישה שכל יום אחה"צ היה יורד עליה דכדוך, והיא הייתה מנסה למלמא את הזמן הזה ולהימנע מהדכדוך, ואתה (או הכותב) דן בזה שתרבות המערב מפחדת מהריקנות וצריך דווקא לשהות שם בדכדוך של חמש ולא לפחד ממנו.
זה השפיע עליי מאוד, ומתקשר לי עכשיו גם לשחור הזה של אליענה.
צ"ל: למלא את הזמן
לי.אני לא זוכר אם כתבתי דבר מעין זה
אבל מתאים היה לי לכתוב. רק כשהדברים
נהרסים ניתן להתחיל לבנות דבר מה מוצלח יותר.
תודה רבה מרדכי. "מהשחור יגיח הצחור" זה יפה.
אליענה ישנם באמת כאלה ימים שעדיף לא לקום בבוקר.
התאור של יום כזה חזק.
תודה יעל 🙂 שיהיו כמה שפחות כאלה.
אליענה אהובתי!!
השיר הוא המשך לשיחות שלנו…מוזר אבל חשבתי על זה שהאיטריות השחורות הן הדלקת שלך בגרון. באינטואיציה המדהימה שלך ראית את המחלה מתקרבת אליך כמו תן בלילה שחור. הפחד הזה להיבלע בשחור הזה כל כך מובן לי…שיר מרגש שכירסם לי את הלב.
יפה. יש בזה הומור שחור שחביב עלי ככותבת.
תיאור יפה של ההרגשה השחורה , כמו סרט
אימה טבול במעט הומור.
מזדהה עם השחור,
גם למשל היום …
תיאורים יפים בכל זאת, על אף הכאב שאם באמת מרגישים אותו, לא עושה "טוב".
אטריות שחורות זה אהבתי מאד.
ואני נגד לשמוח משירים של אנשים שנכתבו בדם סבלם.
רחל כתבה על זה "צריחות שצרחתי נואשת כואבת ……יד כל במנוחה תמשש".
אבל אני שמחה שאת כותבת, ואת כותבת יפה, ואני חושבת שכתיבה זה בריאות בשבילנו.