בננות - בלוגים / / סיפור שהתפרסם במאזניים לפני כמה שנים
טיפ טיפה
  • אליענה אלמוג

    עובדת סוציאלית קלינית, מנחת קבוצות, מטפלת, מתרגמת, כותבת, מלמדת. שרה קצת אופרה, קוראת שירה, מתרגשת מספרי ילדים, רוצה לראות את השקיעה כל ערב, מגדלת כלב ושני חתולים. תל אביבית שגדלה בעיר הזו וקשורה אליה בעבותות של סנטימנטים. אוהבת את רחוב בן יהודה בסתיו, את חוף הים בחורף, את כל הרחובות הקטנים באביב. בכלל מאד אוהבת. אני שרה כשאני נוהגת, מזמזמת כשאני מבשלת, מהמהמת במקלחת ומדברת מתוך שינה.

סיפור שהתפרסם במאזניים לפני כמה שנים

ככה הצלתי את כל היהודים

 

בפעם האחרונה שנהגתי ראיתי פוני הולך על גשר מעל הכביש. הפוני הזה

 

היה יפה במיוחד, היה לו צבע כזה, בין חום לאפור, קצת דומה לכסף, קצת

 

דומה לירוק, והוא היה מבריק ושיערו היה ארוך. הוא הובל על ידי ילדה קטנה

 

לבושה בלבן. אני בטוחה שהכרתי אותה מאיזשהו מקום, אבל לא הצלחתי

 

 להיזכר מאיפה. אחרי שראיתי את הפוני הזה הבנתי שכדאי שאני אפסיק

 

לנהוג, והפסקתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הפוני, ראיתי

 

אותו כבר כמה פעמים כשהייתי ילדה קטנה בחצר של גברת קשקבל.

 

גברת קשקבל לא היה השם האמיתי של הגברת קשקבל, זה נדיר שאנשים

 

נקראים על שם גבינה, אבל אני ודובי קראנו לה ככה כשהיינו ילדים כי בחצר

 

שלה תמיד היו מפוזרות חתיכות קטנות של גבינת קשקבל. אמרו לנו שאלה

 

מלכודות נגד עכברים, אבל אני ודובי ידענו את האמת, אני ודובי ידענו כל מה

 

שקרה בשכונה שלנו וידענו שאלו היו באמת מלכודות אבל לא נגד עכברים.

 

בעצם גם דובי לא ידע את כל האמת, כבר אז היו דברים שלא גיליתי לו

 

למרות שהוא היה החבר היחיד שלי בשכונה והלך אחרי לכל מקום בלי לשאול

 

יותר מידי שאלות. לדובי סיפרתי שהמלכודות הן מלכודות לילדים קטנים

 

שגברת קשקבל תופסת ומבשלת במטבח שלה.

 

האמת הייתה שאלו היו מלכודות ליהודים.

 

אני ודובי היינו מתגנבים לחצר של גברת קשקבל כדי להרוס לה את

 

המלכודות, שלא תצליח לתפוס יהודים, את הגבינה היינו נותנים לאוסקר,

 

החתול השמן של דובי, ואת החלקים האחרים של המלכודת היינו שוברים

 

בפטיש שגנבתי מהמחסן של אבא שלי.

 

הפעם הראשונה שראיתי את הפוני שצבעו בין חום לאפור וקצת דומה לכסף

 

וקצת דומה לירוק הייתה גם הפעם הראשונה שגברת קשקבל תפסה אותנו

 

ולקחה אותנו באוזניים לאבא של דובי שהיה האיש הכי מפחיד בשכונה. היא

 

תפסה אותנו בהפתעה, באה מאחורינו בשקט בשקט ( היא ידעה ללכת ככה כי

 

היא התאמנה המון בהליכה שקטה שתעזור לה לתפוס את היהודים שלה ).

 

היא תפסה אותנו באוזניים חזק חזק, ואז ראיתי את הפוני, הוא עמד ממש מולי

 

וחייך אלי בשקט ואמר לי לא לפחד, ושפעם אני אהיה גדולה לפחות כמו

 

גברת קשקבל ויהיה לי אהוב.

 

הוא לא ידע שכבר אז היה לי אהוב, אבל זה היה סוד.

 

אבא של דובי הרביץ לדובי מכות חזקות בטוסיק ואותי הוא הביא לאבא שלי

 

ובשפה שלא הכרתי אמר לו כל מיני דברים שגרמו לאבא שלי להסמיק עד

 

האוזניים. הוא ממש כעס, אני חושבת שאפילו היה לו קצת קצף בזוויות של

 

השפתיים כמו לכלבים שוטים וכועסים.

 

אבא שלי רצה גם כן להרביץ לי בטוסיק, ידעתי למה הוא כל כך כועס, הוא

 

וגברת קשקבל היו חברים, הוא כמובן לא ידע שום דבר עליה, ורצה שהיא

 

תהיה האמא החדשה שלי, אז ברגע האחרון, לפני שהוא הרביץ לי, הסברתי לו

 

שהכוונה שלי הייתה טובה ושהמלכודות של גברת קשקבל הן לא לעכברים

 

אלא ליהודים. כשאמרתי את זה אבא שלי כבר לא היה אדום, הוא היה לבן,

 

כל כך לבן שבקושי יכולתי להבדיל בין הגוף שלו לבין החולצה הלבנה

 

שלבש. 

 

הוא התיישב על הכסא וטמן את ראשו בידיו ורק אחרי המון המון זמן הוא

 

הרים את הראש והתחיל לדבר. הוא אמר לי שגברת קשקבל לא רוצה לתפוס

 

יהודים, שהיא יהודיה בעצמה ודווקא אותה ניסו לתפוס עוד מזמן, כשהיא

 

הייתה ילדה בגרמניה. הוא אמר לי שאסור לי להגיד דברים כאלה ושאם גברת

 

קשקבל תשמע היא תיעלב ותהיה עצובה.

 

ואז הוא סיפר לי על היטלר. הוא אמר שהיטלר היה איש רע מאד שרצה להרוג

 

את כל היהודים וכולם מאז שנאו אותו ובסוף הוא מת. אבל אני ידעתי כבר

 

הכל על היטלר, בבית של דובי דברו רק עליו תמיד, ואמרו בשכונה שאבא של

 

דובי הוא כל כך עצבני ומפחיד רק בגלל מה שהיטלר עשה לו. אני אפילו

 

ראיתי תמונות של היטלר, בעצם אני ידעתי את כל האמת על היטלר, ידעתי

 

דברים שאף אחד בשכונה לא ידע, ולא סיפרתי אותם אפילו לדובי שלא ידע

 

בכלל לשמור סודות מאבא שלו.

 

אני ידעתי שהיטלר עוד לא מת בכלל. היטלר היה הסוד שלי. היטלר היה

 

האהוב שלי.

 

אז כשהייתי ילדה ידעתי שהיטלר לא היה רע באמת, אמא שלי לפני שהיא

 

מתה אמרה לי שכשאלוהים בורא בן אדם תמיד יהיו בו גם חלקים רעים וגם

 

חלקים טובים ושאין דבר כזה אדם שהוא רק רע או רק טוב. ושאם למשל

 

מישהו מאד מכוער, אז סימן שיש לו לב טוב, כי לא יכול להיות שהכל בבן

 

אדם יהיה רק רע.

 

 

היטלר היה מאד מכוער, היה לו שפם ולפי התמונות שראיתי הייתה לו גם יד

 

מעץ שהוא לא היה יכול להוריד למטה ותמיד היא הייתה מונפת למעלה, לכן

 

ידעתי שאם הוא כזה מכוער סימן שיש לו לב טוב.

 

אמא שלי גם אמרה לי שלפעמים כשיש מישהו חלש או נכה, לאנשים האחרים

 

מיד יש חשק להציק לו, אבל אסור להתנהג ככה וצריך תמיד לחשוב איך אנחנו

 

היינו רוצים שיתייחסו אלינו אם היינו נכים או חלשים. היא אמרה לי את זה

 

כי תמיד צחקתי על דובי שהיה נורא שמן ורצה רק לאכול. אחרי שהיא אמרה

 

לי את כל זה באמת הפסקתי לצחוק על דובי, שגם היה החבר היחיד שלי וקצת

 

פחדתי שאם אני אמשיך לצחוק עליו גם הוא לא ירצה יותר להיות חבר שלי,

 

חוץ מזה אמא שלי כבר הייתה נורא חולה ואבא אמר לי לא להרגיז אותה.

 

אבל ממש אחר כך היא מתה ובכלל לא הספיקה לראות כמה אני נחמדה

 

לדובי.

 

אז כשגיליתי שהיטלר חי ונמצא בשכונה שלנו החלטתי להתנהג בדיוק כמו

 

שאמא שלי הטובה הייתה בטח מתנהגת ולהיות נחמדה אליו, גם חשבתי

 

שאולי כשכולם יראו שאני מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי אולי גם הם יזכרו

 

אותה, לא כמו אבא שלי שישר שכח אותה ונעשה חבר של גברת קשקבל. אבל

 

מהר מאד הבנתי שאני צריכה לשמור על היטלר בסוד.

 

 

חוץ ממני כולם מאד שנאו את היטלר, ואמרו עליו דברים רעים וירקו כששמעו

 

את השם שלו, במיוחד גברת קשקבל, שכל פעם שהיו אומרים את השם של

 

היטלר היא הייתה יורקת ומקללת, כאילו שבכלל לא חינכו אותה כשהיא

 

הייתה ילדה קטנה.

 

אז בעצם הכל התחיל בזה שרציתי להיות נחמדה להיטלר יותר מאשר כל

 

האחרים, בגלל מה שאמא שלי אמרה לי, אבל במשך הזמן נקשרתי אליו והוא

 

הפך להיות האהוב שלי. כולם אמרו שהוא מת, ורק אני ידעתי שהוא מתחבא,

 

הוא התחבא בבאר ישנה בשכונה שלנו כי הוא פחד שאם יתפסו אותו ירקו

 

עליו ויקללו אותו.

 

כל יום הייתי הולכת לבאר ומדברת אליו ומביאה לו קצת אוכל, נורא שמחתי

 

שיש לי אהוב, לכל הבנות היו כבר אהובים מהשכונה ורק לי לא, אף אחד לא

 

רצה להיות אהוב שלי חוץ מדובי אבל הוא לא ידע לשמור סודות, והיה פחדן

 

נורא, לא כמו היטלר שהיה אמיץ ונשאר בשכונה כדי לא לעזוב אותי למרות

 

שכולם שנאו אותו.

 

לא כל כך ידעתי מה עושים עם אהוב, והיטלר גם לא יכול היה לצאת מהבאר,

 

אבל היה לי נחמד אתו והייתי מביאה לו את האוכל הכי טעים שהיה בבית,

 

בעיקר האוכל שגברת קשקבל הייתה מביאה לאבא שלי כדי להתחנף אליו, עד

 

שיום אחד שמעתי את אבא שלי ואת גברת קשקבל מדברים. הם ישבו בסלון

 

ואני הייתי סגורה בחדר שלי בתור עונש על זה שגנבתי אוכל מהמטבח, אבא

 

שלי חשב שגנבתי את האוכל לאוסקר החתול של דובי שהיה שמן כמעט כמו

 

דובי, הוא לא ידע שהאוכל היה להיטלר.

 

שמעתי אותם מדברים, גברת קשקבל בכתה, היא סיפרה לאבא שלי איך

 

היטלר הרג לה את אמא שלה כשהיא הייתה ילדה בגרמניה, אני הצצתי

 

ופתאום גברת קשקבל נראתה כל כך דומה לאמא שלי שמתה, וידעתי שהפעם

 

היא מספרת את האמת. ראיתי איך יורדות לה דמעות שחורות מהעיניים. דובי,

 

שחושב שהוא יודע הכל, אמר שזה היה האיפור שלה, אבל אני הבנתי

 

שהדמעות היו שחורות כמו שהלב של היטלר היה שחור.

 

אז גם הבנתי שאמא שלי טעתה, יכולים להיות אנשים שהם גם מכוערים וגם

 

נכים וגם רעים, הכי רעים בעולם. למחרת הלכתי לבאר בפעם האחרונה,

 

לקחתי מהמגרה של אבא שלי את האקדח והכדורים שהוא החביא שם, ושלא

 

הייתי אמורה בכלל לדעת שהם קיימים, ויריתי לתוך הבאר את כל הכדורים,

 

אחר כך סתמתי אותה בחול ואבנים. עבדתי שם עד הלילה, עד שידעתי

 

שהיטלר מת. בשכונה דיברו על עבריינים צעירים שמסתובבים בשכונה ויורים

 

סתם כך, אבל אני ידעתי שלא היו שום עבריינים. זו הייתי אני שהרגתי את

 

היטלר וככה הצלתי את כל היהודים.

 

באותו יום ראיתי שוב את הפוני, הוא הביט אלי במבט עצוב ואמר לי שהצלתי

 

את כל היהודים ושהאהוב הבא שלי יהיה טוב באמת, ולמרות הכל יש עוד

 

אנשים טובים.

 

אחר כך הכל השתנה, אבא שלי התחתן עם גברת קשקבל ודובי עבר לגור

 

בשכונה אחרת, רחוקה, ולי כבר לא היה אף חבר, אבל אז פתחו ספריה

 

בשכונה ומצאתי הרבה חברים בספרים. גברת קשקבל הייתה מספרת לחברות

 

שלה שאני ילדה עם דמיון מאד מפותח, ואבא שלי היה אומר שאני בדיוק כמו

 

שאמא שלי הייתה.

 

מאז עברו המון שנים שבהן לא ראיתי את הפוני הזה, עד עכשיו. בכל הפעמים

 

הקודמות שראיתי אותו תמיד קרה איזשהו דבר חשוב, אחרי הפעם הראשונה

 

שראיתי אותו לא הלכתי יותר לחצר של הגברת קשקבל, ובפעם השניה

 

שראיתי אותו הצלתי את כל היהודים. אז עכשיו אני יודעת שגם כאן צפוי לי

 

איזשהו אירוע דרמטי, אחרי שראיתי את הפוני שוב, לכן החלטתי להפסיק

 

לנהוג, רק זה חסר לי, שהאירוע הזה יהיה איזושהי תאונת דרכים.

 

5 תגובות

  1. סיפור יפה, ולמרות אורכו שרב אולי למסך, קראתי בבת אחת.
    האמת, יכול להיות שדווקא הפוני מיותר, תפקידו כסמל לא מחייב את הימצאו כפוני בסיפור שהוא חיה לא אופיינית לארצנו.
    נהניתי.

    • מירי פליישר

      אליענה איזו מתיקות של ילדים.
      יש לך כתיבה עדינה שכזו
      והפוני ,איציק אביב ,מאוד חשוב בעיני הוא איזה שחקן חוץ מתבונן ומשקף ,מראה ואיתות. רואה אותו שם , המלאך השומר של הילדה הקטנה והוא במימדיה.

  2. לי עברון-ועקנין

    אליענה, הכתיבה שלך מקסימה אותי כל פעם מחדש. יש המון בסיפור הזה, עוד לא התנסח לי הכול. את פשוט נהדרת.
    את הסוף הייתי משנה, הפריע לי קצת הסיכום הזה, ואחרי שנאמר בהתחלה שהמספרת הפסיקה לנהוג כשראתה את הפוני, ההסבר בסוף קצת קלקל לי. לא הייתי מסיימת בפסקה שלפני האחרונה אבל כן הייתי מחפשת אלטרנטיבה לאחרונה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאליענה אלמוג