עדיף להיות זקן ומכוער מאשר צעיר ויפה

(לפרויקט הזיקנה של יעל ישראל)

הזקן למטה ישב ומחה את פניו מהזיעה הלבנטינית. ראיתי את הקרחת שלו מהמרפסת. נוצצת, בוהקת, אגס בשל עם כתמי זוקן, מאלה המתוקים והעסיסיים מאוד. וכמו החמה במילואה בשעת ליקוי, פתאום הוסתרה פדחתנו בכף ידה של אשתו, שהתגנבה לתוך התמונה וליטפה חרישית את מעט השערות שנותרו על הפדחת, זיקים קטנים של צעירות שעוד נשארו בגוף בן השמונים ומעלה, אותה פדחת שאהבה בשתי ידיה בשעת אהבה שעשו בנעוריהם, והיא גונחת ומושכת בשערותיו העזות של אהובה. ועכשיו, כשלא נותרו לאצבעותיה אלא קומץ דל לתפוס, למשמש, להיזכר באון של הגבר שלה, הסתפקה במישוש קרחתנו הצפודה. ובכזו אהבה מיששה את הפדחת הקירחת, ראיתי הכול מלמעלה, איך היד עם כתמי הכבד אוהבת את הקרחת המוכתמת, מעבירה בו צמרורי ליטופים, והוא, הבעל החוקי, נהנה מהיד שהוא מכיר שישים שנה, ולא אכפת לו שהוא בקיא כל כך בתחושה, להפך, הוא חש בטוח ומוגן על שאותה יד מלטפת אותו מעל ליובל, וגם כשייכנסו יחד לאחוזת הקבר שלהם, יחוש את ידה מעבר למעבר הקטן, בתוך הקובה שלה, וכמה חבל שלא מתירים כאן בארץ הקודש, לבעל ואישה שחותנו בקידושים, להצטופף לאותה גומחת קרקע קשה, להתמוסס ביחד, כמו בשעת האהבה.