שמורת מגדלי הבננות – הבלוג של הדס מטס סופרת, עורכת, אישה ואם. לא עושה כלים

  עם פתיחת הסמסטר חזרה לינדה אל האוניברסיטה. לא פול טיים ג"וב, רק עוד שני קורסים שהיא חייבת להשלים כי בשנה בי"ת ילדה באמצע הסמסטר. בלית ברירה היא לוקחת איתה את בובולינה, שהיא תינוקת מגונדרת (ככה יצא) בת חמישה חודשים. לפעמים היא שקטה ונחמדה, ואז לינדה לוקחת אותה ממש לשיעור. במקרים כאלה, מי שמתנהג לא יפה זו דווקא המרצה:   ...

  במוצ"ש אחד, נדמה לי שזה היה מוצ"ש, אבל רוב הסיכויים שזה היה יום חמישי בערב, שמריהו ויהלומינה ישבו בבית קפה לא מי יודע מה פנסי בנהריה עם כרמלה וגוסטאבו שלה. הבנים שתו בירה, הבנות שתו קפה הפוך; הבנים אכלו סיגרים, הבנות אכלו עוגת פרג כמו חונגריות עסליות; הבנות דיברו על הילדים שלהן ועל ההורים שלהן, גוסטאבו דיבר על עבודה, ...

כששגית הבת של דוד חצקל השתחררה מהצבא, היא הכירה אחד שעובד בחברת גלידות ידועה. עובד. שגית, שהרגישה שהיא בחורה מודרנית ומתקדמת וכנראה גם אהבה את ברוך, זה שם הבחור, או ברוֹך בפי הוריה, אמרה לאבא שלה שהיא רוצה לעבור לגור איתו. חצקל כעס עד מאוד, ולהוכחה הוא הוריד אגרוף ושבר את השולחן.   אחר כך דודה ברטה, אמא של שגית, ...

כשהייתי בצבא, בתעסוקות בשטחים, מה כבר יכולתי לעשות? תמיד הייתי מצטרף לסיורים האלה, שמחפשים בחוץ, לא אלה שנכנסים לאנשים הביתה באמצע הלילה. יום אחד אנחנו נוסעים בשיירה, באה מולנו שיירה ארוכה אחרת. פתאום יוצאת מתוך השיירה מרצדס חדשה, מפוארת, מלאה אנשים, מנסה לעקוף. מיד נראה לי משהו לא בסדר. עשיתי לה סימן לעצור בצד.   אני בא: מרחבא. עונים לי: ...

  דוד שאול שלנו, צייד חובב ולולן בכוח, היה בנעוריו, כשעוד הייתה בלוריתו מתנפנפת בעת שהיה דוהר על סוסו האביר בשדות העמק המוריקים, אדמירל בחלום ויורד ים בהקיץ. אי לכך, שלחו אותו הוריו, כלומר סבא וסבתא שלנו, ללמוד בבית ספר ימי, על מנת שיגשים הנער את חלומותיו וימצא לו את מקומו הנכסף בצי העברי של המדינה העברית שקמה לנו אחרי ...

אז זהו, שבהתחלה אמא הייתה לוקחת אותי בכל יום שלישי אחרי הצהרים לג"ודו. מה בהתחלה? תמיד היא הייתה לוקחת אותי. הייתה מלבישה לי את הפיז"מה הלבנה בפינה של האולם, עד שראיתי שכל הילדים באים כבר לבושים, אז אמרתי לה שלא רוצה שהיא תלביש אותי ליד כולם. מאז התחלתי לבוא מהבית עם הפיז"מה. רק יואבי בא עם הפיז"מה בשקית.   היא ...

כשהיינו בין לובשי המדים, נסענו פעם בשבועיים לשמורה, ופעם בשבועיים נשארנו בעיר האורות המעטירה. היינו נוסעים ברכבת, וזה היה מעצבן. אבל פעם אחת ש" קיבל אוטו מאבא שלו. וכך, ביום שישי אחד, אחרי הצבא, שמחים וטובי לב הפלגנו באוטו של אבא"שלו צפונה, לשמורה. זאת אומרת קודם ש" יצא, פגש את אבא שלו, קיבל את האוטו, ורק אחר כך אסף אותי. ...

    בחול המועד סוכות לפני 7 שנים מתה סבתא טוני שלי. הגעתי לשמורה בחולצה אדומה וזר של ורדים אדומים, כמו שסבתא אהבה. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, לבשו שם חליפות כחולות. לא כמו שאתם אולי חושבים אם אינכם מכירים את אנשי השמורות כחולי הצווארון, אלא כאלה מכותנה שקונים במחסן הטכני ובגיל הנעורים החברות גם רוקמות עליהן לאהוביהן את ...

לודביג היה הילד הכי נמוך בכיתה שלנו, בבית הספר האזורי של שמורות האינדיאנים. כל כך נמוך הוא היה, עד שכשהגיע לבית הספר של השמורה בכיתה ג" להצטרף אלינו, כולם חשבו שהוא בא לכיתה א". זה די מעליב, למען האמת, ולודביג פרץ בבכי. זה גרם לכולם לחשוב שהוא עוד יותר קטן. התחלה לא טובה לכל הדעות.   לודביג בא משמורת הג"ינג"ים. ...

כולם הלכו בשביל זלמן עם סל הפלסטיק שלו הלך מחוץ לשביל. תמיד מחפש מצייעס.   הלך הלך הלך ובדרך החליף הלצות עם מוישה, שכן הלך על השביל עם כולם ואפילו סחב את הזר הגדול, שעשוי מטייער מפונצ"ר עם ענפי ברוש וסרט בריסטול שחור שכתוב עליו בטוש כסף.     הלך הלך הלך זלמן, סל הפלסטיק תלוי על האמה ומתנדנד קלות ...