שמעון והשוקולדה

כשהיינו בין לובשי המדים, נסענו פעם בשבועיים לשמורה, ופעם בשבועיים נשארנו בעיר האורות המעטירה. היינו נוסעים ברכבת, וזה היה מעצבן. אבל פעם אחת ש" קיבל אוטו מאבא שלו. וכך, ביום שישי אחד, אחרי הצבא, שמחים וטובי לב הפלגנו באוטו של אבא"שלו צפונה, לשמורה. זאת אומרת קודם ש" יצא, פגש את אבא שלו, קיבל את האוטו, ורק אחר כך אסף אותי.

 

עצר ליד השער של הבסיס הסודי שאסור להגיד את השם שלו אבל מולו שי מוזאון וספרייה, ואני נכנסתי. התחלתי להגיד לו כל מיני דברים אישיים מהסוג שאומרים אנשים מאוהבים שאין להם משכנתא, גן וחיתולים לדבר עליהם.

ואז הוא אמר לי: "את שמעון את מכירה?"

אמרתי: "מה אכפת לי שמעון? תשמע מה שרציתי להגיד לך" (ושוב התחלתי להגיד לו דברים אישיים).

 

ש": "את מכירה את שמעון שיושב כאן מאחורה?"     טפי! פדיחה קוראים לזה? לא ידעתי שיש שם שמעון. מסתבר שזה חייל דתי שלו שגר בחיפה, אז ש" הציע לו לקחת אותו טרמפ. יפה מצדו, נכון? כל כך התפדחתי שעד רכבת צפון סתמתי.

 

אחר כך החלטתי שצריך לפצות את שמעון.

רכנתי אל תיק ההפתעות שלי (תמיד כשנסענו צפונה לשמורה הייתי לוקחת איתי הפתעות מהשק"ם. שלא יהיה משעמם בפה), הוצאתי משם חפיסת שוקולד עם אגוזים, קילפתי אותה והושטתי לשמעון.

אמרתי לו: "בבקשה שמעון, תתכבד".

סירב בנימוס: "לא תודה".

הפצרתי: "למה? זה שוקולד טעים. כדאי לך".

עמד בסירובו: "לא תודה, באמת, אני לא יכול".

סובבתי את הצוואר שלי 160 מעלות והסתכלתי על שמעון. הוא היה חייל רזה לכל הדעות. ובכל זאת, אמרתי לו בהשתתפות: "מפחד להשמין, הא?"

ש" צחק.

שמעון אמר: "לא, לא, ממש לא. אבל תודה".

אז אמרתי: "שמעון, אל תדאג. זה שוקולד כשר, של עלית". והסתובבתי שוב, להראות לו שעל העטיפה כתוב שהשוקולד כשר לפסח, למהדרין, לאוכלי מצות וכולי וכולי.

אמר: "לא, לא, זה בסדר, אני מאמין, אבל לא בא לי שוקולד".

הסתכלתי עליו שוב (האמת שגם ש" כבר לא הבין מה ההתעקשות. של שמעון, לא שלי. ככה מקבלים הכנסת אורחים?) ואמרתי בחמלה: "אתה פשוט לא אוהב שוקולד. מה שמעון אולי בכל זאת? זה שוקולד טעים במיוחד".

אמר: "לא, תודה, באמת, אני לא יכול, יש לי סוכרת".

 

 

איככככככככככככ

למה תמיד אני צריכה ליפול מן הפדיחה אל הפדחת?

 

מאז ועד חיפה סתם שתקתי.

בעצם לא

צחקתי

זה קצת מצחיק, לא?