לבן בעיניים (מחווה לע')

אז זהו, שבהתחלה אמא הייתה לוקחת אותי בכל יום שלישי אחרי הצהרים לג"ודו. מה בהתחלה? תמיד היא הייתה לוקחת אותי. הייתה מלבישה לי את הפיז"מה הלבנה בפינה של האולם, עד שראיתי שכל הילדים באים כבר לבושים, אז אמרתי לה שלא רוצה שהיא תלביש אותי ליד כולם. מאז התחלתי לבוא מהבית עם הפיז"מה. רק יואבי בא עם הפיז"מה בשקית.

 

היא הייתה מתיישבת בצד על ספסל לבד, כי כל הילדים האחרים גרים קרוב ולא צריך להביא אותם באוטו. הייתה יושבת שם, קוראת בעיתון, ואני הייתי על המזרנים עם כל הילדים, חוטף מכות שעה, ואחרי זה הולכים הביתה. בכל יום שלישי בערב, כשאבא היה חוזר מהעבודה, הוא היה שואל אותי איך היה בג"ודו. הייתי אומר לו שאני מנצח את כולם, אמא הייתה עושה "כן" עם הראש, ואבא היה אפילו גאה טיפה אם הייתי חוזר גם עם איזה סימן כחול, כזה שכואב כשנוגעים בו.

 

בשבתות הוא היה אומר לי שאראה לו איך אני מנצח את כולם בג"ודו, ואני הייתי מנצח אותו, אפילו שהוא כזה גדול.

 

דווקא היה בסדר. עם הזמן אפילו התרגלתי לחטוף מכות שעה פעם בשבוע. אם כולם יכולים, אז למה אני לא? עד שיום אחד אמא הייתה צריכה לנסוע עם סבתא לבדיקות, והיא ביקשה מאבא שיצא מהעבודה מוקדם וייקח אותו לג"ודו.

כל הדרך חשבתי מה הוא יגיד כשיראה שאני לא מנצח שם אף אחד.

כשהגענו לאולם הספורט הראיתי לו איפה אמא יושבת תמיד, ואפילו שקצת הייתי מודאג שהוא יראה שאני לא הכי גיבור בקבוצה, מרוב ששמחתי שכולם יראו איזה אבא גדול וחזק יש לי, לא הצלחתי להפסיק לחייך עד שהמדריך הגיע. בעצם לא עד שהמדריך הגיע, עד שיניב בא. כשאני רואה את יניב, אפילו אם אני הכי שמח בעולם, מיד החיוך שלי יורד. זה בגלל שאני מכיר את הבעיטות שלו, וזה מזכיר לי דברים שאני לא אוהב.

מיד כשהתחיל השיעור ראיתי שאבא עבר מקום. הוא התיישב כמה שיותר קרוב למזרנים, ולא פתח עיתון כמו אמא. הוא יש שם, מולי, והעיניים שלו עברו כל הזמן ממני אל המדריך ואחר כך מהמדריך אל יניב ומיניב אל המדריך. זה היה כשיניב התחיל לקפוץ עלינו ולענות עלינו סלטות ולדפוק לנו את הנעליים שלו בראש. המדריך אמר לו שירודי נעליים כמו שהוא תמיד אומר לו, ויניב נשאר עם הנעליים, כמו שהוא תמיד לא מוריד אותן.

אחר כך, כשיניב בעט בי ברגל כבר התחלתי לבכות, אבל זה בגלל שהוא בעט במקום שכבר היה בו סימן מהשבוע שעבר, אז זה כאב במיוחד. ניגבתי את הדמעות בשרוול של הפיז"מה הלבנה, אבל אבא כבר ראה שאני בוכה. אני מכיר את הפרצוף הזה שלו, כשהוא רואה שאני מתאפק לא לבכות.

סוף סוף השיעור נגמר, ואני חיכיתי שינב יתרחק כדי לקום מהמזרן. אבא כבר קם מהכיסא שלו והתחיל ללכת לכיוון שלי, אז קמתי וחיכיתי לו שם, כי אני הייתי יותר קרוב לדלת של אולם הספורט.

אבא הלך ישר אליי ולא הסתכל לצדדים ולא הסתכל למטה ולשום מקום אחר. הוא עבר ליד כל הילדים שהתחילו ללכת לכיוון הדלת, עבר ליד המדריך, והלך אליי, ואני עומד שם ומחכה לו ומחייך אליו, כי השיעור כבר נגמר ועד הפעם הבאה אולי אשכח שכאב. ואז הוא עובר ליד יניב, ובטעות אני רואה את הנעל הגדולה שלו דורכת על נעל הספורט החדשה של יניב, ואבא שלי דורך על הרגל שלו וממשיך ללכת אליי, אפילו לא שמע את יניב צורח מכאבים, אפילו לא ראה את יניב מתיישב על המזרן ותופס את הנעל שלו ובוכה. אני מכיר את הפרצוף של אבא שלי. אני רואה עליו שהוא לא שם לב בכלל שהוא דרך על הרגל של יניב.

 

בדרך אבא אמר לי: לא נורא, אני הסתכלתי על כל התרגילים שעשיתם שם. אני אאמן אותך, שבשיעור הבא אתה תנצח את כולם.

 

מאז, בכל יום שהוא חוזר מהעבודה הוא עושה לי אימונים, וגם הודיע בעבודה שמעכשיו בכל יום שלישי הוא יוצא בשלוש וחצי כי יש לו משהו מאוד חשוב לעשות. עד שאתה לא תנצח את כולם שמה, הוא היה אומר.

 

בכל יום שלישי הוא בא איתי לשם. זה כבר טוב, כי אף אחד לא מרביץ לי, בטח לא יניב. מאז הפעם ההיא הוא כל פעם מתחבא בחוץ עד שהמדריך נכנס, וחמש דקות לפני סוף השיעור הוא בורח החוצה.

 

בגלל שבכל שבת מהבוקר ועד ארוחת הצהרים אבא מאמן אותי ואחר כך גם כשהוא מתעורר משנת הצהרים, לפני שהוא רואה חדשות, אז לפעמים גם אני מנצח בקרבות.

ויום אחד, כשניצחתי שלוש פעמים רצוף והמדריך אמר שמאוד השתפרתי, אז הסתכלתי בעיניים של אבא שלי, אבל מרוב שהוא חייך הן היו עצומות.

אחר כך בערב הוא אמר לאמא שניצחתי שלוש פעמים רצוף. אבל היא אמרה שהיא חושבת שבכל זאת בשנה הבאה ישלחו אותי לחוג ציור.

ואבא הסתכל עליי ואחר כך אמר לאמא שמכיוון שאני כבר מנצח בקרבות, אז הוא כבר יכול לחזור לעבודה, ושהיא תתחיל לקחת אותי מחדש.

אז הסתכלתי עליו והייתי קצת עצוב, כי בלי אבא קשה לי לנצח אותם שם. עם אמא זה היה פשוט. היא הייתה יושבת בצד שנה עם העיתון שלה ואני הייתי עושה מה שהמדריך אומר לי וחוטף מכות. אבל עם אבא – מראש הוא לא היה מביא עיתון. בכל פעם שהיה לי קרב עם מישהו הוא היה נעמד מאחורי המדריך ועושה לי פרצופים ותנועות של "תכסח להם את הצורה" ו"תגמור עליו", כמו שעושים המאמנים במשחקי כדורסל חושבים בטלוויזיה.

רק ככה הייתי מנצח.

אתמול בלילה התעוררתי והייתי צמא, אז במקום לקרוא לאבא ירדתי מהמיטה והלכתי למטבח. בדרך שמעתי את אבא אומר לאמא בחושך בחדר שלהם: "אני לא יודע מה יהיה איתו עכשיו. אני מודאג. עכשיו זה באחריותך שהוא ינצח שם".

 

* עכשיו, גם אם ארצה ללכת לחוג ציור בשנה הבאה יהיה לי לא נעים להגיד לו את זה*