יום ההולדת הלא שמח של לודביג

לודביג היה הילד הכי נמוך בכיתה שלנו, בבית הספר האזורי של שמורות האינדיאנים. כל כך נמוך הוא היה, עד שכשהגיע לבית הספר של השמורה בכיתה ג" להצטרף אלינו, כולם חשבו שהוא בא לכיתה א". זה די מעליב, למען האמת, ולודביג פרץ בבכי. זה גרם לכולם לחשוב שהוא עוד יותר קטן. התחלה לא טובה לכל הדעות.

 

לודביג בא משמורת הג"ינג"ים. כולם שם היו ג"ינג"ים, עדיף עם זקן. רק מה? אבא שלו התחתן עם תימנייה משמורה אחרת, אז נולדו להם ילדים כמעט משובצים, ממש כמו פטרוזיליה מ"35 במאי". רק מה? – כתום-חום. ומה עוד? נמוכים. אז מה? הם היו די מרוצים מהילדים המשובצים שלהם, אז עשו הרבה כאלה. לפחות 5. וכולם קטנטנים וחייכנים.

חוץ מלודביג. הוא היה אמנם חייכן, אבל גם בכיין לא קטן. לעומת זאת היה לו כישרון מוזיקלי לא מבוטל, והמורה תמרה ניבאה לו עתיד גדול על פסנתר.

אבל מי הבין דברים כאלה בגיל הזה? במיוחד שאתה הכי נמוך בכיתה, וגם משובץ, וגם בוכה יותר מכל הבנות?

אז בכיתה י" נשבר לו, והפסיק לנגן לעד.

 

ככה זה לודביגים שחסר להם ביטחון עצמי.

 

ביום ההולדת ה-12 של לודביג אף אחד לא בא.

הוא הזמין את כל הכיתה, אינדיאנים מכל השמורות, ואף אחד לא בא. רק אני, שהכרתי את לודביג לא רק מהכיתה אלא גם משיעורי התאוריה ומהרסיטלים של המורה תמרה (שלא תחשבו, אני תמיד קרטעתי והוא תמיד נאלץ לתת הדרן) ומהחכיונות הארוכים עד שיתחיל השיעור.

הוא היה תמיד נורא מצחיק אותי בשיעורי תאוריה.

אז באתי ליום ההולדת שלו, אבא שלי, המכונה כאן שמריהו, הביא אותי לשם עם רדת החמה והבטיח לשוב למחרת בבוקר.

ואז חיכינו לכל הילדים, אבל אף אחד לא בא.

 

בסוף אחותו הגדולה, שריחמה עליו נורא, אמרה שלא משנה מה, אנחנו נעשה את כל התכנית שהיא היכנה, והילדים האחרים, אלה שלא באו, סתם הפסידו. אז יצאנו למשחק סימני דרך או חפש את המטמון שהיא הכינה מבעוד מועד.

 

אני וכל האחים המשובצים של לודביג הלכנו בעקבות המטמון לפרדס התפוזים הגדול, ואפילו הגענו עד לוואדי ועד לפרדס האשכוליות המסתורי.

כן, ביים ההם ההורים הרשו יותר. ואולי ידעו פחות, ילדי האינדיאנים לא נשאו עמם פלאפון צמוד, אז יכולנו ממש לעשות חיים.

אחרי כן ישנתי במיטת קומתיים בחדר הילדים השוקק חיים שלהם, שישנו בו כל חמשת המשובצים. אם תשאלו אותי, זו הייתה מסיבת יום ההולדת שהכי נהניתי ממנה אולי. אבל לודביג לא.

 

 

אחר כך בבית הספר לא סיפרתי לאף אחד שהייתי במסיבה ההיא

ואף אחד גם לא שאל עליה.

פשוט נעלמה בתהום הנשייה.

אולי במקרה כולם שכחו מקיומה, ומי שהיה בה וחיכה לכולם עד בוש – התבייש גם בזה.

ברבות הימים פגשתי אותו על שפת הים. הוא היה מחובק עם נערה גבוהה (טוב, הכול יחסי).

ושמחתי מאוד.

אחרי כמה שנים פגשתי את שליכטה בת השמורה שלו, והיא שאלה: "שמעת על לודביג?"

אמרתי: "מה, התחתן עם החברה הגבוהה שלו?"

שליכטה, שהיא רווקה ממורמרת עם פז"ם ארוך אמרה: "אה… אז לא שמעת"

ומה שהיה כך היה:

לודביג היה מאוהב בחברה שלו עד מאוד.

והביא אותה הביתה כדי שתכיר את הוריו ואת בני משפחתו.

אחרי כמה ביקורים היא גם נשארה לישון אצלו

ישנה עם כל הילדים בחדר ילדותו השוקק חיים

במיטת הקומתיים איתו.

באישון לילה

היא קמה מן המיטה

ועברה אל המיטה של וינסנט האח שלו

 

וכך בא הקץ על האהבה.

 

ולודביג?

הוא כבר לא חזר לנגן.