אני רוצה לצייר את מה שאין/ לוסי אלקויטי

 

לוסי אלקויטי "שלנו" פתחה היום תערוכה חדשה בגלריה צנועה ומוארת ברחוב הרצל 121. 
"סימנים" שמה ואי אפשר לטעות בטביעת הצבע שלה, בשחור ולבן הנפשיים שלה, בכתם הצבע האחד הניצב בחריגותו מבויש  ונוכח.
ללוסי שתי פנים לפחות : הצבעוניות, הילדיות, העליזות עם כתב היתדות האופייני לה. והאחרות : קלות מכחול וקו אך כבדות ראש  ועגומות , על סף יאוש שתנועתן קפאה לפתע ובהם מצוירים ספק חרקים ספק יצורים קשים להגדרה. ולא רק שלא נכרת רתיעה מהם , אלא להיפך לוסי מציירת אותם ברכות , בדאגה והפעם גם נותנת להם מקום על בדים גדולים במיוחד. מסתכלת על היצורים הקטנים והנחותים האלה בתחתית סולם החי  במיקרוסקופ ענקים כדי לא להחמיץ סימן של חיים אם יתרחש בהם לפתע.

תלכו לתערוכה של לוסי ותתרגשו לגלות שגרגור סמסא נמחץ בפראג אך קם לתחייה ברחוב הרצל בתל אביב.

מתוך הדברים היפים שכתבה האוצרת דניאלה טלמור על התערוכה :

"התערוכה המינימליסטית של לוסי אלקויטי עוסקת בסימנים פיזיים על הבד, סימני נוכחות כסימני קיום. 
הדימויים המופשטים הנבראים בדיו שחור על הבד הם גם כתם וגם קו ויוצרים מערכת חדשה בעלת חיות משל עצמה. מקור הדימויים בצורות בטבע. על אף שהדימוים בעלי גוף, ההתפעמות והעיסוק הם ברוח…..
הבחירה בדיו השחור באה מאחר והוא מהווה דרגה מסוימת של מים , מאפשר דילול עד אין סוף , ונוסך הרגשה של חמצן בהירות ונקיון. הדיו משמש אותה לדבריה לכתוב חיים"

כבר זמן רב אני שואלת את עצמי מה כל כך מושך את ליבי בעבודות של לוסי.
אני חושבת שהיום הזדחלה לי לראש תשובה חלקית :

לא יכולתי לשמוע את בכיה של הנמלה
 

יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין בְּרַגְלָהּ הַשְּׁחֹרָה כְּחוּט שֶׁל הַנְּמָלָה

מְפַרְפֶּרֶת מִתַּחַת לַעֲקֵבִי

יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת זְרוֹעוֹת הַמַּצְבֵּט

מִתְכַּוְּצוֹת לָאֲוִיר

אֶת הַגּוּף הַפָּרוּק מִתְגַּלְגֵּל

מְנַסֶּה לְהִלָּחֵם בְּגֹדֶל הַשֶּׁבֶר

נִשְׁבַּע לְהִתְיַשֵּׁר

 

אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת בִּכְיָהּ

לֹא יָכֹלְתִּי אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר

מַה צֶּבַע יֵשׁ לְקִּינָה שֶׁל נְמָלָה שְׁחֹרָה

הַנִּלְחֶמֶת עַל חַיֶּיהָ

לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת בִּכְיָהּ שֶׁל הַנְּמָלָה

 

יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַחֲסִידָה נִצֶּבֶת בּוֹדֶדֶת

בִּשְׂדֵה הַשָּׁרָב

רַגְלֶיהָ חִוְּרוֹת מֵחֲרֵדָה

זוֹכֶרֶת כִּי זֶה הַזְּמַן בּוֹ הֵן

אֲמוּרוֹת לִנְחֹת לְקַנֵּן לָדוּג

לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ שׁוּם קוֹל יוֹצֵא מֵעֵינֶיהָ

לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת שׁוּם דִּמְעָה

מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל מְקוֹרָהּ

חָלַפְתִּי עַל פָּנֶיהָ

הִיא נוֹתְרָה שָׁם מְסֻמֶּרֶת

לֹא תּוֹפֶסֶת אֶת דִּינָמִיקַת הַנְּטִישָׁה

לֹא תּוֹפֶסֶת אֶת דִּינָמִיקַת הָאֲבַדּוֹן

 

רַק הָאֲבָנִים הָעֲנָקִיּוֹת נִשְׁאֲרוּ

חֲבוּקוֹת בֵּין הַשָּׁמַיִם מֵעַל

וְהָעַקְרַבִּים מִתַּחַת

בְּהַכָּרַת יְדִידוּת מִשֶּׁכְּבָר

 

 

וֶאֱלֹהִים הֵצִיץ אֵלַי  מְיּדָּע מְיֻזָּע

מִמְּחִילוֹת הַחוֹל וּמִן הַבּוֹרוֹת הַמְּכֻסִּים

השיר מתוך ספרי : "כולם מייחלים למחווה של אהבה", 1993