בננות - בלוגים / גיורא פישר / גֶּן אברהם המסע המתמיד של היהודים אחרי ארץ מובטחת אחרת
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

גֶּן אברהם המסע המתמיד של היהודים אחרי ארץ מובטחת אחרת

 


 

 

גֶּן אברהם

                      "לך לך מארצך וממולדתך.." בראשית י"ב1

                     רש"י: לך לךָ: להנאתך ולטובתך.

 

 

אֲנִי מִזֶּרַע נָכְרִי, כַּנִּרְאֶה

 

לֹא נוֹשֵׂא אֶת גֶּן אַבְרָהָם

זֶה הַשּׁוֹלֵחַ תָּמִיד אֶת בָּנָיו

לָלֶכֶת לְחַפֵּשׂ

לַהֲנָאָתָם וּלְטוֹבָתָם

מוֹלֶדֶת וְאֶרֶץ אַחֶרֶת.

 

בָּנַי יָעִידוּ כְּאֶלֶף עֵדִים

שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי,

כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים הֵם מִתְעַקְּשִׁים

לְהַעֲמִיק שָׁרְשֵׁיהֶם

סְבִיב שֻׁלְחָנִי.

 

אֲנִי נִשְׁאָר

 

כִּמְהַמֵּר שֶׁהִפְסִיד וּמְנַסֶּה

רַק עוֹד פַּעַם אַחַת.

מַבִּיט בְּקִנְאָה בִּבְנֵי אַבְרָהָם-

עַכְבְּרֵי הַחֹפֶשׁ

הַהֹלְכִים

וּמַשְׁאִירִים אוֹתָנוּ

לִשְׁמֹר עֲבוּרָם

עַל אֲדָמָה טוֹבַעַת,

מְקַלֵּל אֶת אֲבוֹת אֲבוֹתַי

שֶׁשִּׁקְּרוּ וְהִבְטִיחוּ לִי

שֶׁגַּם אֲנִי נַשָּׂא

שֶׁל גֶּן אַבְרָהָם.

 

29 תגובות

  1. חבל, כל התגובות נפלו.

  2. נמחק לי הפוסט בטעות בעת שהגבתי.
    אני משתדל לענות למגיבים לפי זכרוני:

    ליעל ישראל: תודה,אני לא יודע מצבו של מי טוב יותר, שלי ,שמעולם לא רציתי לעזוב את המקום הקשה הזה ולא נתתי לעצמי אפילו את האפשרות לחלום. או שלך ,שהיית בחו"ל שנים מספר ויש לך את הטעם עדיין בפה.

    לריקי: כתבת לי כל כך יפה ממש ענית לי בשיר. והאטימולוגיות לשמות כל כך מרגשות.

    ללבנה ואיציק, אכן אני מאד אוהב את המקום הזה ,אבל כמו שהשיר אומר יש בי בלב פנימה כעס וקנאה באלו המשוחררים מהכבלים הקושרים אותי לכאן.

    לאמיר: אני כל כך מודה לך על הברכה שהענקת לשיר הקשה הזה.

    למיכל: תודה על המחמאות ,את כמובן רשאית להעביר את השיר הזה והאחרים הלאה. בשביל זה אנחנו כותבים. נכון?

    ללי: תודה על הדברים החמים, מסרי ד"ש ממני לניצן רוזן תלמידתי, אם תפגשי בה.

    למשה גנן: תודה על השיר היפה שצרפת למכתבך. שיריך יפים בעיני ובמיוחד זה שבפוסט האחרון.

    לסבינה: טוב לשמוע את דברייך על השיר הכואב הזה.

    לענת: כואבים חייהם של המהגרים, וקשים חיינו כאן. אבל את צודקת, כאן אנחנו בבית.
    אבי יליד צ"כיה למד בפראג רפואה. נשארה לו שנה לסיים את לימודיו כשחזר לעיירה הקטנה שלו לחופשה.
    שם הוא פגש בחבריו (הלא יהודים) שקיבלו את פניו ב: "יהודי ,לך לפלשתינה".
    הוא שמע בקולם והגיע בספטמבר 39 לארץ ו"חנך" את עתלית.
    לא המשיך את למודי הרפואה. הפך להיות חקלאי ציוני בכל רמ"ח אבריו. ולא הוריש לי את גֶּן אברהם.

    אני מצטער אם שכחתי לענות למי שהגיב.
    תודה
    גיורא

    • גיורא, כל הכבוד שזכרת את כולם. לשמחתי אראה את ניצן ביום שני הבא ובאלה שאחריו – ואמסור לה.

      • לי
        נשמטו מזכרוני תגובותיהן של שירה ארד שהביאה שיר נפלא של חנוך לןין שמשתמש באותו פסוק מקראי בצורה דומה וגם שונה משלי. אשמח אם שירה תעלה את השיר לכאן בחזרה.
        נזכרתי גם בתגובתה של טובה גרטנר טובת הלב שתגובותיה תמיד מחממות את הלב ואני מקווה שהיא ואמהּ וגם סבינה רוות נחת מהפגישה בכברי.

  3. גיורא,
    Never mind. גם לי זה תמיד קורה. ואולי אולי זה באג של האתר.
    לעתים יש צורך והכרח למחוק תגובות, ועם המחיקה נמחקות תגובות טובות.
    עכשיו משזה קרה גם לי להוותי ואתה היית טוב והחזרת לי מן האבידה, הרשה ננא לי (הרי תמיד תוכל שוב למחוק) להחזיר לך גם אני אבידה, את השיר ששלחתי לך בעקבות הפוסט הנוכחי שלך ונמחק.
    תודה גם על המילה הטובה בדבר השיר שפרסמתי היום.
    אבל אעיר: נדמה כי טרם ביקרת שנית בפוסט של אתמול. עניתי.

    והנה השיר:

    סוֹנֵט לְאֻמִּי

    "הַרְבֵּה אַרְבֶּה" – אָמַר;
    אַךְ לֹא בְּבֶן הָגָר:
    "שַׁלְּחֶנָה לַמִּדְבָּר";
    (הָקֵם אֵיבָה בֵּין בְּנֵי זָכָר).

    סִפּוּר יָשָׁן בֵּין בְּנֵי אָדָם.
    הַמִּיתוֹס רַע, עוֹמֵד עַל דָּם.
    וְאוּלַי זֶה לַהֲדָ"ם?
    אַךְ עוֹמֵד הוּא לְעוֹלָם.

    מָה לִי בַּזֶּה? לָמָּה לִי חֵלֶק?
    תֵּבֵל נִתָּתִּי כִּסְתָם הֵלֶךְ,
    לְהַשִּׂיג הַנֶּעֱלָם.

    עַם רַב – צָרָה, קִנְאָה וְזַעַם.
    לוֹּ שֻׁחְרַרְתִּי – אַךְ זוֹֹ הַפַּעַם.
    וּוִתַּרְתִּי עַל חֵלֶק אָב רָם.

    תודה.

    משה גנן

  4. הכל בסדר, הטיעונים, הלוגיקה, אבל למה זה נכנס לרובריקה של שיר?
    מצטערת, זה לא שיר.

    • גיורא, שיר קשה, וכתוב בבהירות. הפסיחה על שני הסעיפים בתפיסת גן הנדודים. אני מנסה לתפוס אותו כיכולת להעיז ולמרוד, למצוא את הדרך שלי, לאו דוקא זו הקשורה בטריטוריה ארצית. אני חושבת שזה נורא לשבת כאן על מזוודות, אך טוב לעשות גיחות החוצה. ניפלא לקחת חופש ממוסכמות ולהחליט בעצמי מה טוב ונכון לי.

      • תודה אורה
        הבנת את השיר יותר טוב ממני. לאחר שקראתי את תגובתך נזכרתי בשיר שלי "כתיבה תמה" שמתייחס למה שכתבת על הקושי (שלי) לשבור מוסכמות.

    • מגיבה יקרה (באמת!!)
      את בודאי מכירה את השורה הבאה של דוד אבידן:
      "שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר לאחר שאני כותב אותו כשיר "

      גם אם מה שכתבתי הוא לא ממש שיר ,אז מה זה משנה אם הוא באמת כמו שכתבת:
      "הכל בסדר, הטיעונים, הלוגיקה"

      היצירה הזו(הלא שיר) סוחבת על גבה אמירה. אם האמירה עוברת אז לא אכפת לי איך תקראי לה.
      תודה (באמת!!)

  5. גם אני מאלה שאינם מחבבים את הנדודים, ואני גם לא מקנאה במי שכן מחבב.
    אני לא יודעת אם זה עניין גנטי, או רק תוצאה של נסיבות היסטוריות ממושכות – אבל עצוב לי לפעמים לראות את זה בפעולה גם כיום.
    ואהבתי את מה שכתבת על ה"אדמה (ה)טובעת".

    • לעדה

      בודאי שזה לא עניין גנטי. האלוהים המונותאיסטי הכלל עולמי ניצח את יהוה ואשרתו, האלים המקומיים הקשורים לאדמה. כל החגים החקלאיים קיבלו עם הזמן (כבר בעת כתיבת התורה)נימוקים הסטוריים חברתיים המנתקים אותם מהאדמה. דוגמא טובה לתהליכים שהחגים החקלאיים עברו עד שהפכו להיות מנותקים מהאדמה, אפשר לראות בגילגוליו של חג השבועות שהתחיל כחג חקלאי מובהק- חג הביכורים שיש לחוג אותו שבעה שבועות מהחל חרמש בקמה. לאחר חורבן בית שני והתפשטות הנדודים (אני בכוונה לא משתמש במונח גלות, כי רוב העוזבים עשו זאת בגלל הקושי בחיים בארץ ועזבו לטובתם ולהנאתם) נוצרה סכנה שיאבד חג הקציר, אז נוצרה המסורת המזהה את חג מתן תורה עם חג השבועות.
      כך יכלו כל היהודים בתפוצות "ללכת בלי ולהרגיש עם" לשמור על הזהות היהודית בלי קשר לאדמה הפיזית.
      הציונות ניסתה להפוך את הפרמידה ולחבר את האדם לאדמה. אך לצערי ,"גן אברהם" מאפשר לחגוג את כל החגים,גם את יום העצמאות בעמק הסיליקון.

      • האמת היא שנראה לי שכמו כל דבר בחיים, ההתנהגות של בני אדם גם בעניין הזה היא גם תוצאה של חינוך ונסיבות, כמו שהזכרת כאן, וגם של אופי, או אם תרצה – גנים. יכול בהחלט להיות שיש משהו באופי של יהודים, או בגנים שלהם, שעושה רבים מהם (=מאיתנו) מעויינים יותר לשפר את איכות חייהם, להתקדם, להיות יותר קוסמופוליטיים, להרשים ולהתרשם, ללמוד ולחוות ולהתחדש – כל מיני דברים שהדבקות לאדמה לא תמיד מאפשרת. אולי מעורב בזה גם איזה חוסר מנוחה בסיסי, שהוא גם תוצר של נסיבות החיים המסובכות, ואולי גם משהו גנטי. קשה מאד לדעת.

        בעניין אחר – אולי תוכל לענות לי, זה משהו ששאלתי את עצמי באחרונה: לוח השנה העברי התחיל הרי פעם בניסן, ותשרי היה החודש השביעי. האם היתה להתחלה בניסן איזו סיבה חקלאית? ניסן – האביב – החודש שבו מתחיל הלבלוב? האם שיטת הספירה החדשה יותר, מתשרי, לא מתאימה יותר לחקלאות, היות שבסתיו זורעים?

  6. תמי כץ לוריא

    גיורא, חזק, קשה, מציק.אני מקווה שאיננו שומרים על אדמה טובעת, למרות שלרוב אני מרגישה שכן.איכשהוא מתכתב עם השיר האחרון שאמיר אור העלה.

    • לתמר
      גם אני מקווה בכל ליבי שזה לא היה לשווא. וכמו אמיר אני חושב שזה תלוי בעיקר בנו ובמערכת החינוך שהיא אספקלריה של החברה.
      וביחוד בכל האוירה "הפוסט ציונית" שנהנית להגג ,לשחק במילים ולפסול בצורה זו או אחרת את התנועה הלאומית (שמוכרחים לעקור את העשבים השוטים שהצמיחה) אך יודעים להנות מכך שיש מי שיעשה את העבודה השחורה בשבילם וישמור למענם על האדמה הטובעת למקרה שיזדקקו לה.

  7. מעניין ומרגש, גם אם אני ללא ספק מבעלי גֶן הנדודים הזה, ולכן רחוק מאוד מתחושת התמידות לאדמה שמתוארת כאן היטב.

    • תודה רונן
      כמו שראית בשיר יש בי יותר מקמצוץ קנאה בך.
      תהנה מההפסקה בבלוג. גם אני אצטרך לקחת בקרוב עוד הפסקה. הרבה פעילות חינוכית שמטרתה לנכש קצת את גֶּן אברהם.

  8. קראתי שוב,מזדהה מאוד, גם אני שייכת לנאחזים, לא לעכברי החופש

  9. גיורא, שירך יפה מאד, נע בין גינוי הגן לבין הקנאה בנשאיו. זהו נושא עמוק ומכאיב שקשה למצותו בתגובה כאן. מעניין שציינת שאתה יהודי מזויף ולא עברי מזויף, שהרי אברהם המוריש את הגן הוא קודם כל עברי. ונקודה שנייה: עניין המולדת וההיאחזות בה מורכב לא רק בגלל הגן הזה אלא בגלל שכינונו של הגן העברי-יהודי מצוי במעמד הר סיני, היינו אוסף השבטים ונהמשפחות הופך לעם לא במולדתו, אלא בנדודיו במדבר, ומולדתו של היהודי בראשיתו היא הטקסט.
    אם רוצים להתמודד על עתידנו כאן, ועתיד המקום, ראוי להעמיק חקור כדי שלא נעמיס על הגן הזה של אברהם את כל משקל רפיפות השורשים

    • שלום משה
      תודה על כל מה שכתבת ועל הנקודות שהעלת.
      אשתדל לענות עליהן:
      הבחירה ב"יהודי" ולא "עברי" הייתה מודעת והתלבטתי אתה קלות. הרי באמת השימוש במילה "יהודי" בהקשר של אברהם הוא אנכרוניסטי שהרי יהודה היה נינו של אברהם ובכלל הכינוי "יהודים" לקיבוץ היהודי הכללי הוא מימי בית שני.
      אך מכיוון שהשיר הוא לא מחקר היסטורי אלא שיר כואב על הבחירה שבוחר העם היהודי בנדודים למרות שיש לו מולדת. מכיוון שאברהם נחשב במסורת היהודית לאבי האומה והפרוש של ר"שי לפסוק המפורסם "התלבש טוב" על הכאב שלי ,ניצלתי אותו בבחינת "חרות המשורר".

      אני בודאי לא אחדש לך שרוב החוקרים מפקפקים במהימנות ההיסטורית של מעמד הר סיני(אם כי אין לזה חשיבות כי גם אם הוא לא היה קיים -הרי הוא קיים בתודעה ההיסטורית של העם יותר מחדשות אתמול)
      אבל ציינת נכון, עם ישראל הוא עם שמקדש מילים, לא אדמה. את המילים ניתן לקחת ממקום למקום ,לא את האדמה.
      אולי יש בתרבות שלנו שארית ממסורות של רועי צאן הנלחמים בעובדי האדמה וחייבים תמיד לנדוד.

      • גיורא, עניין מעמד הר סיני ותקפותו ידועים לי. ואגב לא רק חוקרים, גם בעולם הקבלי מדברים על מעמד זה כמשהו מטפיסי ולכן תודעתי, אבל גם גן אברהם הוא תודעתי ביולוגי. וכמו שציינת תקפותם והשפעתם של סיפורים/אתוסים/מיתוסים גדולה יותר מאשר ממצאים ארכיאולוגים. אם חפצי המשכיות/אחיזה אנחנו, עלינו לאוורר את עולם המושגים, הערכים היהודיים והציוניים שהם כלי העבודה החינוכיים להנחלת תודעה.

  10. נראה לי שכדאי לסיים את השיר ב"כמהמר שהפסיד ומנסה/ רק עוד פעם אחת". אז יהא השיר חד ומתומצת. ההמשך "מביט בקנאה" וכו" עודף לטעמי – מסביר יותר מדי ומקהה את העוקץ.

    • תודה תמר
      בהחלט אשקול את האפשרות הזו ואחזור אלייך.

      • תמר
        אם אוריד את השורות שהצעת, השיר באמת יהיה חד ומתומצת כמו שאמרת. אך הוא לא יהיה השיר שהתכוונתי לכתוב. כל החלק שהצעת להוריד מציג את "הצד השני" המקנא וכועס על הבורחים.
        יתכן והדברים לא מעובדים טוב מספיק ,אבל לא הצלחתי לזהות חזרות בחלק השני.הוא באמת מבהיר את החלק הראשון אך אני לא חושב שבצורה של "פירוש".

        לא רציתי להשיג בשיר הזה "עוקץ" (בהרבה שירים אני באמת מחפש אותו) אלא להפך, לתאר את התחושה האמביולנטית שלי (ואולי גם של אחרים )לגבי התנהלותנו במקום האהוב הזה.
        אני מאד שמח על ביקורך והערתך.
        תודה
        גיורא

  11. נטע אלקיים

    גיורא
    אל תוריד אף שורה
    היצרה שלך אמיתית כנה ומרגשת
    חיבוק וחיזוק
    מנטע
    (ששורשיו עוד מתלבטים אם להעמיק או לחדול)
    תודה.

    • גיורא
      מתארת לי שכל אחד יזדהה עם השיר. אף כי לפעמים קיים בהחבא איזה רצון לברוח.
      השיר קשה. המצב עצוב. אבל ככה זה היהודי הנודד בעולם ובתוך עצמו אין לו מנוח

    • לנטע
      תודה על כל מה שכתבת.
      לא הורדתי ואני גם לא מתכוון להוריד אף שורה.

      • בוריס גֶרוּס

        זה שיר יפה. יפה מאד.
        אלא שאני חושש שמי שאמור לשמור על האדמה הטובעת, זאת אומרת מי שכח בידיו, איננו שומר עליה כלל וכלל. לא עבור עכברי החופש ולא עבור אף אחד אחר…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר