סוף אלול

עדולה

סוֹף אֱלוּל

הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה  מְחַכָּה לְתוֹרָהּ

עִם כַּרְטִיס-בְּרָכָה  וְדֶגֶל

                               שֶׁל שִׂמְחַת-תּוֹרָה.

עִם חֹדֶשׁ  רִאשׁוֹן

                        שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ   תִּשְׁרֵי ,

וְעִם  גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן

                       שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ  יוֹרֶה .

הַשָּׁנָה הַיְּשָׁנָה   הָיְתָה  דֵּי יָפָה.

אַךְ עַכְשָׁו הִיא זְקֵנָה וְכָל-כָּךְ עֲיֵפָה:

"הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁאֵלֵךְ , שֶׁאֶפְרֹשׁ,

שֶׁשָּׁנָה צְעִירָה  תָּרִים אֶת  הָרֹאשׁ!"

כָּךְ הִיא אוֹמֶרֶת

                      וְעוֹשָׂה

                                  תַּעֲלוּל:

כִּשְׁכּוּשׁ

              בַּזָּנָב

                       שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ – אֱלוּל !