סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

הרכבת של 7.35

לסיום "שבוע החשק"

 אני רוצה להטיל פצצה . וכדי שלא ליהפגע ממנה יותר מדי  ארחיק את העדות.  באחד משיטוטי הספרותיים –אני אוהבת לקרוא שירה בלי לדעת מי כתב ולכן מחטטת בספרי שירה אנגלים ישנים – ניתקלתי בשיר המספר  על  המתנה בתחנת רכבת ושיחה שמתרקמת בין שני ממתינים: המשורר ואיש מקרי.  האיש המקרי  אומרת למשורר  שרק ילדים וזקנים חיים באמת. כל טווח הגילאים שבתווך – איננו חפשי, הוא עבד נרצע לצורך המיני, זה המונע מהם לראות דברים כהווייתם  ולחוות את החיים במלאותם.

 

ובאמת, אחרי הכל  זו הישמעות לתכתיב ביולגי  שכל עניינו   המשך הקיום הפיזי.

 

אפשר לומר., כמו שאומר  צ"סלב מילוש  בשיר   הֱיוֹת

בספרו החדש  זֶה שהמשיכה שנוצרת פתאם בין גבר ואשה  אומרת  "אני קים – היא קיימת"  בעוצמה ששום דבר אחר לא ישוה לה.  ואפשר לא להסכים  ולומר כמו המשורר הנזיר ג"רארד מאנלי הופקינס,  שכשאדם  חפשי לנפשו  מתרחש  המתח הזה בינו לבין תופעות הבריאה,  בעצמה כזו שמכריח אותו לנסות לתפוש   אותם בשיר.   הוא קרא למשיכה

  Instress

  ולכתיבה של זה

Inscape

 

אבל כאן יהיה מי שיאמר—שהופקינס היה אדם מעונה כל חייו.  האם בשל התנזורותו ממין?  מי ידע.

 

 

  

ולהתחלת שבוע הרכבות

 

עוד  רוֹלְף יַעקוֹבְּסֵן

 

 

אין להם דאגות, לנורבגים!  רק קריאה רגועה בעיתונים…

כך זה לפחות נראה לצופה בהם מחלון ביתו

 

 

 

 

 

עִתּוֹנֵי-הַבֹּקֶר

 

 

 

 

שׁוּב  עִתּוֹנֵי-הַבֹּקֶר  נִפְרָשִׂים רָחָב  בָּרַכֶּבֶת שֶׁל

7:35

וּבְאַחַת כָּל הַגְּבָרִים עוֹטִים  כְּנָפַיִם לְבָנוֹת

 

וּמְרַחֲפִים… נֻקְשׁוּת מוּזָרָה עַל פְּנֵיהֶם, בַּחֲלַל הַקְּרוֹנוֹת,  בַּחֲלַל

 

 הָרַכֶּבֶת…

 

בְּמֵעֵין תַּהֲלוּכָה מֵאֲחוֹרֵי זכוּכית

 

אוֹ  בְּמַסַּע הַלְוָיָה   פְּרָטִי

 

עִם מִסְפַּר מְקוֹמוֹת מֻגְבָּל,  אֵי-שָׁם  עַל  אֶחָד  הַכּוֹכָבִים.

 

 

22 תגובות

  1. שולמית אפפל

    סבינה, אני אוחזת בדעתו של האיש המקרי והמשורר הנזיר. למרבה הפלא הוכח גם מדעית שזקנים למרות קשיים שגרמן הזמן, מאושרים יותר. ואולי ההשתקעות בהווה, הזמן האחרון היחיד, מנחמת ומשחררת אותם.

  2. יפה.
    והנה עוד שיר רכבת, באווירה צפונית, אנגלית.
    בוקר טוב
    ונסיעה טובה!

    בחלון הרכבת / ישראל פנקס

    זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
    בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
    אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
    רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
    וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
    לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

    אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
    לָעֵינַיִם,
    וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
    מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
    כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
    עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

    הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
    הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
    לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
    הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
    הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
    לְמַעְלָה מִזֶּה.

    דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
    מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
    וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
    כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.

  3. ובאשר לרישא של דברייך, על התשוקה, אני מסכימה. לאופן ההתבוננות שלנו על העולם יש בוודאי בסיס ביולוגי, ולכן כמדומני, הגיל מביא עמו תמורות .
    התרבות המערבית (וגם האחרות, ככל הידוע לי, כל אחת כבדרכה), היללה את התשוקה ואת הנגזרת ממנה – האהבה הרומנטית, בשל העוצמה שבה היא שולטת בחיינו הצעירים. זה שלטון הארוס שבשבחו דיבר סוקרטס כמקור לכל תשוקה – ליופי, לחוכמה, ליצירה, לפריון… הגיל ותמורותיו, מחליש מכוחו של ארוס ומותיר מקום להתבוננות חופשייה יותר מתשוקות.

    • סבינה לשולמית

      והצרה עם ימינו אלה, שהזקנים אינם רוצים להרפות, באין להם סולם ערכים אחר מזה של החברה הצעירה.

      ואם את החיפאית שאני חושבת– אז מאז שהכרת לי את חיפה, אני כל יומיים שם. היום ביקרתי בגנים הבהאיים… פלא עולם!

  4. טובה גרטנר

    היי סבינה
    כל כך יפה כתבת … הובלת אותי עם המחשבות שלך
    להתראות טובה

  5. יפה שיר הרכבת, ובקשר לחיים באמת לא חושבת שילדים וזקנים חופשיים לגמרי, אולי הם לא עבדים ליצרים, {למרות שלא בטוח}אבל הם עבדים לדברים אחרי, וזה לא רע.

  6. בעניין הילדים והזקנים – אינני יודעת. זה אולי נכון לגבי ילדים (אם כי אני לא בטוחה שהם יכולים להעריך זאת), ואילו הזקנים שאני הכרתי לא ממש נראו לי "חיים באמת", גם לא חופשיים – להיפך.
    אבל אהבתי את השיר. יש משהו קומי בתיאור הגברים קוראי העיתונים "אי שם על אחד הכוכבים". זה מתקשר לתחושה שיש לי לפעמים לגבי כמה גברים שאני מכירה, שהם מעין "אורחים בעולם", "תיירים מזדמנים", שקועים עמוק בעיתוניהם ואינם מעורבים בעניינים השוטפים.

  7. סבינה לשולמית

    משמח לשמוע! אז יש תקוה.

  8. אהוד פדרמן

    סבינה, רק שלושים וחמש דקות אחרי הרכבת שלי ונקודת המבט של הדובר היא אותה נקודת מבט שהיתה לי, כלומר מחוץ לרכבת נוסעת והתוצאה, שירים כל כך שונים.
    השיר של יעקובסן מתחיל בתמונה ארצית של גברים הנצפים מבעד לחלונות הרכבת החולפת וחיש קל הופך המשורר בדמיונו את פניהם הנוקשות לפני מתים ואת העיתונים לכנפים לבנות ואת הרכבת לארון מתים עם חלונות ומעביר את הסרט לאי שם על אחד הכוכבים.
    ושוב אנו חוזרים לענין של כל אחד והרכבות שלו והפעם בהקשר של דימויים שכן אצלנו למשל לא קוברים בארונות (למעט את חללי צה"ל) ובטח לא בארונות שאפשר לראות דרך זכוכית את פני המתים, אך לעומת זאת רכבות הבוקר שלנו מלאות חיילים בדרכם למקום עבודתם, טפו,טפו שיהיו בריאים(ולא אפרט כאן מה מלאכתם של חיילים, מה תוצרתה ומה סיכוניה שכן אז אגיע בדרך עקיפה לדימויו של יעקובסן )

    • מעניינת ההקבלה בין המבט שלך ומבט של יעקובסן וכל הקישור בין שני סוגי הנוסעים.
      ואם אומר שיעקובסן נשפט על שיתוף פעולה עם הנאצים, לאן זה יקח את הרכבות?

      • אהוד פדרמן

        כל מידע על כותב גורם לנו לקריאה אחרת של יצירתו. ובמקרה של יעקובסן אני אחפש את הרכבות ההן בכל רכבת המופיעה ביצירתו. ולומר את האמת, הוצאת לי קצת את החשק לקרוא אותו כמו שאיני מתלהב לשמוע את ווגנר

        • אהוד פדרמן

          ומשפט לסיכום הרעיון: מבחינתי האמנות אינה מנותקת מהמציאות ואינה מכסה על מעשים רעים של יוצרה

  9. אהוד פדרמן

    ואפרופו סיום שבוע החשק בשיר שיש בו נוכחות מטאפורית של מוות, אין כמו לוויה טובה של מישהו שאינו קרוב לך כדי לעורר את התאבון, את החשק לחיות ובכלל את החשק

  10. כל כך מהר ? טוב, אם אין ברירה קחו ויאגרה

  11. הי סבינה,
    בהחלט הטלת פצצה בהודיעך על סיום שבוע טרם סיומו. (מטרתו הקדושה של שבוע החשק להעיר את הבלוגיה נראית לי מדליקה והבעיה עם רכבות שהן מורכבות משורש כ.ב.ה)
    :0)
    בכל מקרה כשקראתי את שירך הבנתי שההכרזה נאמרה בהומור ונרגעתי.
    הכל אצלך פרוש לרווחה וראשים נוקשים עם כל החללים הפעורים, חשמלית ושמה תשוקה רשמת כאן.
    :0)
    מה את אומרת שנכריז על סיום יום הרכבות ונחזור לטעם החיים?

    • סיגל, בבידוד שבו אני חיה כל יום ארוך בהרבה כנראה מן הזמן המציאותי… שכן באמת חשבתי שעבר שבוע!
      אבל, אפשר לרקוד על שתי החתונות, לא?

    • אהוד פדרמן

      סיגל, להזכירך רכבת היא משורש ר.כ.ב ולשורש הזה יש הקשרים מיניים מכאן ועד לאן שמתחשק לך להגיע (to come). כלומר החשק יכול להשתקשק לו בנחת או בסערה ברכבת. ואל נשכח את האפשרויות שמזמנים לנו קרונות השינה ותאי המחלקה הראשונה ואת התנודות החושניות של הרכבת. ומי שאוהב לעשות את זה בצפיפות יכול להסתפק, תרתי משמע, בשרותים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג