לעת עתה

בלילה הד צעדי חתולים

מעיר אותה משנתה.

יחפה היא פוסעת בין קירות לוהטים,

נושמת לאט

מחפשת.

הלב יבש, כמו  דיו שאינו מפיק יותר

את האותיות כשהעט מנסה לכתוב.

נשימתה שטוחה

ועמוקה.

אויר  נוגע בעור גופה,

מכסה מערומיו.

כמה אפשר להתבייש בעולם הזה?

כמה אפשר לרצות?

במיטה מכסה אותה שמיכה

והיא לבד כמו עלה שנשר

מהעץ.

היא אינה מבקשת הרבה

 רק לשיר קצת

אולי לבשל אפונה ירוקה בסיר,

אולי לכתוב כמה מילים

להרטיב מעט את הלב שיבש

בכלל,להירטב.

היא מבקשת להירטב.

כמה אפשר להתייבש בעולם הזה?

כמה אפשר לחכות?

הלילה מנצח אותה

היא תישן

ותקום רק בבוקר

גדולה וחמה

שותקת.

ממשיכה לחיות לעת עתה.