אולי היום זה יקרה לי……

 

פוסט שכתבתי במקום נוסף ואין לו קשר ישיר לנושא הבלוג, אבל בכל זאת, חשוב להעלות הנושא למודעות.

מקווה שתשתפו אחרים..

בוקר, השמש כבר חודרת אל תוך התא.

השותף שלי, הספיק גם הוא להתעורר.

אני שומע את כל השותפים בתאים האחרים.

 מתעוררים ליום חדש.

אולי זה היום שלי.

אולי היום אני אתנהג קצת יותר נחמד.

זה ישתלם לי.

אולי סוף סוף אני אצא מפה.

אני תמיד רואה אותם מגיעים.

מתבוננים על כולנו.

עוברים תא תא ומחפשים אחד בשבילם.

יפה.

ממושמע.

בלונדיני או ג'ינג'י.

עדיף צעיר.

ואני מביט עליהם בעיניים הכי גדולות.

מנסה לקרוא להם.

"היי, אתם. תנו גם לי סיכוי.

אני יודע שאני קצת גדול.

ושובב.

ושחור.

אבל אני אהיה אסיר תודה אם תיקחו אותי.

אני אעשה הכול כדי לצאת מפה."

והם מתבוננים בי ועוברים הלאה.

לתא הבא.

"היי, תוציאו אותי מפה"

והם לא מקשיבים.

שוב בחרו את אחד הצעירים מהתא הסמוך.

בלונדיני.

צעיר.

חברותי.

 

השותף שלי ואני מסתכלים אחד על השני

בעיניים עצובות.

" זה לא היום שלנו".

אני כאן כבר שנה וחצי.

השותף שלי שנתיים.

 

אנחנו לא אשמים שזרקו אותנו.

אנחנו לא אשמים שנולדנו.

לא מגיע לנו לחיות ככה.

אנחנו לא כ"כ יפים.

יש לנו פרווה שחורה.

ייקח קצת זמן לחנך אותנו.

 

אבל.

אנחנו ניתן אהבה ללא תנאי.

אנחנו ננשק .

נחבק.

נשחק.

אם רק תתנו לנו הזדמנות.

 

לילה יורד.

אנחנו כבר אחרי ארוחת ערב.

השותף שלי כבר מזמן הלך לישון.

הוא כבר שנתיים בדיכאון.

כ"כ קר כאן.

ומחר יגיע יום חדש.

אולי מחר הם ייקחו גם אותי.

אולי.

 

 

 

עשרות כלבים וחתולים נזרקים מהבית מדי יום.

חלק מוצאים את עצמם בתא קטן ודחוק, בכלבייה.

חלק מוצאים את מותם זמן קצר לאחר שנמצאו.

חלק ימצאו בית חדש.

חלק לא ימצאו בית לעולם.

הם מסתכלים עליי בעיניים עצובות.

הם מתחננים שאעזור להם.

אמצו חיה.