הפעם הראשונה שלי……

הרגע בו החלטתי שאני הולכת ללמוד ליצנות רפואית, היה לפני 4 שנים בערך, חמש לפנות בוקר.

באותו הערב, ראיתי בפעם המי יודע כמה את הסרט "פאטץ אדאמס".

 צחקתי, בכיתי ובעיקר יצאתי עם תחושת סיפוק גדולה מאד.

שוחחתי עם חברה טובה על החיים, על קריירה, על מיצוי עצמי.

היא זרקה משפט כמו: " את יודעת, ליצנות רפואית יושבת עלייך בול!. למה את לא הולכת ללמוד את זה?"

ופתאום נפל לי האסימון.

הרי חיפשתי כ"כ משהו שייתן לי תכלית, משהו שיגרום לי להרגיש טוב עם מה שאני עושה.

החלטתי.

אני הולכת להיות ליצנית רפואית.

ומכאן הדרך הייתה ברורה לי. אודישן וסדנת קבלה.

ציפיה דרוכה לתוצאות

טלפון אחד בצהרי היום שמודיע לי שהתקבלתי!

שמחה רבה ורצון עז להתחיל בלימודים.

ואז הם התחילו –

פגשתי אנשים מכל השכבות. דתיים, חילוניים, צעירים, מבוגרים, שחקנים, ציירים, פסיכולוגים, רבנים, מזכירות, פעילים פוליטיים, מוכרי מנויים לעיתון, מחלקי דואר…… מי שרק תרצו.

וכולם מקסימים!

כל אחד מגיע עם הסיפור האישי שלו.

כל אחד עולם ומלואו.

ולי היה העונג והכבוד להכיר אותם.

הלימודים היו מדהימים, פעם בשבוע, 5 שעות של הנאה רציפה, הרצאות, הפעלות, למידה מעשית, ליצנות, ג"אגלינג, דמיון מודרך, מוסיקה, הומור, פסיכולוגיה.

ואז הגיע הסטאג"……