אל תסתכלי עליי ככה

 

 

"אל תסתכלי עליי ככה", רציתי לומר לך בלילה ההוא.

ואת מסתכלת, במבט המתוק כל כך שלך.

מביטה ישירות לתוך עיניי הכחולות, הדומעות.

 

את לא יכולה לומר מילה, מצליחה רק לחייך.

חיוך קטן אבל ברור.

כבר כמה חודשים שאת לא מחייכת.

הכאב הכניע את הצחוק.

 

אני מביטה בך, מלטפת את שיערך.

מחזיקה בכף ידך הקטנה.

קטנה, אבל מחזיקה אותי כ"כ חזק.

כאילו זה הכוח האחרון שנשאר.

 

אני לא היחידה איתך בחדר.

גם אבא ואמא, אחיך הגדול.

יושבים בצד השני של המיטה

ומסתכלים.

 

קשה לי להביט בהם.

אני רואה את הכאב של אמא שלך.

הדמעות חונקות את גרוני.

אני רואה את הכאב של אבא שלך.

אני כמעט משתתקת לחלוטין.

 

 

אני חושבת על הכלב שלך.

מחכה בבית.

שתשובי.

הוא לא יודע מה מחכה לו.

 

"אל תסתכלי עליי ככה", אני רוצה לומר לך.

אבל לא מסוגלת.

המבט שלך אומר הכל.

במבט שלך את נפרדת.

 

לא סתם אנחנו כאן.

מחבקים.

 

אני שרה לך את השיר שכל כך אהבת.

שרה ומלטפת.

 

את מנסה להצטרף אליי לשירה.

כואב לך.

אבל את מנסה.

 

האחיזה שלך הופכת להיות חזקה יותר.

כאילו את מנסה להיתמך בי.

 

את עוצמת עיניים

ואז אני מסתכלת עלייך.

מביטה בילדה היפה ששוכבת שם.

הילדה שאני אוהבת כל כך.

 

הילדה שלימדה אותי,

שאסור לקחת דברים כמובנים מאליהם.

שצריך לנצור כל יום מחדש.

לחיות את הרגע.

ליהנות מהדברים הטובים.

 

אני מסתכלת עלייך ורואה את החיוך שלך מתרחב.

אני חושבת שאפילו ממש צחקת לרגע.

 

ופתאום,

את פוקחת עיניים.

מביטה במשפחתך.

מביטה בי.

 

לוקחת נשימה אחרונה.

מחייכת.

אני ממשיכה לשיר.

עד נשימתך האחרונה.

 

תסתכלי עליי.

תסתכלי.

רק לרגע קט.

 

להתראות נסיכה קטנה.