רק בשביל לקבל חיוך…… מלמדת קולנוע וטלוויזיה, מצלמת, עוסקת קצת בתיאטרון, ליצנות רפואית והמון כתיבה
במארק נתקלתי לראשונה בכניסה לביה"ח לילדים במרכז הארץ.
ילד בלונדיני, יפהפה, קצת חיוור.
הוא ישב בכניסה והביט לכל עבר.
כשראה אותי, קפץ ממקומו ושאל בעברית עילגת:
" את ליצן זה עושה שמח? "
ואני, עדיין לא הייתי לבושה בתחפושת שלי בכלל.
שאלתי אותו: " איך אתה יודע? "
ומארק בשיא תמימותו אמר : " זה בגלל עיניים שלך".
חיוך רחב התנוסס על פניי.
נזכרתי שכבר נפגשנו פעם.
בכניסה למחלקה האונקולוגית.
עבדתי עם ליצנית רפואית נוספת.
היינו מאד עסוקות, כי בעבודה מהסוג שלנו אין רגע דל.
קיפלנו בלונים, רדפנו אחרי ילדים עם פטיש פלסטיק,
שרנו, רקדנו ואז זה קרה.
אני זוכרת את מארק עומד שם בפינה.
מחייך.
מסתכל עליי כאילו מבקש משהו.
ואני, מסתכלת עמוק בתוך עיניו הכחולות ובלי הסבר הגיוני.
מבינה.
ואז מוציאה בלון, בצבע כחול.
מנפחת ומביאה לו.
ומארק, בלי לומר מילה, לוקח את הפודל הכחול,
מסתובב ואז מפנה שוב מבטו אליי.
אני רואה שדמעה מבצבצת בעינו הימנית.
הוא מנסה לומר דבר מה אבל המילים לא יוצאות.
הוא מאד מתרגש.
ואני, כמו מהופנטת, לא יכולה להוריד ממנו את העיניים.
ועכשיו מארק מזהה אותי בלי התחפושת.
בגלל העיניים שלי.
שאלתי את מארק אם היום ירצה להיות גם הוא ליצן.
יחד איתי.
ומארק, מסתכל כאילו לא מאמין.
"אני?, שאל.
"כן, מארק. אני ואתה נהיה ליצנים יחד. יש לי תחפושת בשבילך".
שוב דמעה מבצבצת בעיניו.
"אני באמת יכול?".
אחזתי בידו ויחד הלכנו לחדר ההלבשה המאולתר במחלקה.
מארק לבש את תחפושת הליצן.
איפרתי אותו שייראה בדיוק כמוני.
יצאנו יחד מחדר ההלבשה, מחובקים.
הסתובבנו יחד במסדרונות ביה"ח, חילקנו סוכריות, עשינו פרצופים מצחיקים
לכל העוברים והשבים.
מארק צחק באותו היום, כמו שלא ראיתי מעולם ילד צוחק במחלקה הזו.
וכשהלכתי, התחפושת ירדה, האיפור נמחק ומארק אמר לי משפט שלעולם לא אשכח
" תודה שנתת לי לראות בעיניים שלך".
והפעם, דמעה בצבצה מעיני.
חייכתי אל מארק והוא אליי חזרה.
" תודה", אמרתי והדמעות חונקות את גרוני.