בננות - בלוגים / / קשה לי לא להתרגש……
רק בשביל לקבל חיוך......
  • קרין אלדאה

    אשת אשכולות, לא מפסיקה לעשות וליצור. מלמדת קולנוע וטלוויזיה, מצלמת, עוסקת קצת בתיאטרון, ליצנות רפואית והמון כתיבה: תכנים, מערכי הדרכה, טריוויות, משחקים, אינטרנט. you name it- i can write it! ובעיקר- מנסה שלא להפסיק לחייך, לחבק, להבין.

קשה לי לא להתרגש……

בכל פעם שאני רואה זוג הורים שמלווה את הילד שלו לטיפול או לניתוח.

כשאני רואה חיוך על פניו של ילד שכבר שכח חיוך מהו.

כשאמא ניגשת אליי ומבקשת שאשמור לה על הילד לכמה דקות, כי צריכה להתאוורר.

כשאבא משתף איתי פעולה והופך בשניות לליצן מאולתר.

כשילד מנסה לנפח איתי בלון והוא מתפוצץ. ואיתו גם הילד. מצחוק.

כשאחות במחלקה קוראת לי בדחיפות להגיע לסייע לטיפול.

כשרופא רציני, משתטה עם אף של ליצן ופיאה על הראש.

כשילד רוצה שאתן לו חיבוק.

כשמחכים לי שכבר אגיע בפעם הבאה.

קשה לי לא להתרגש,

גם כשילד מרגיש רע.

גם כשילד נפטר ממחלה.

גם כשהורה בוכה על כתף ראשונה שמצא.

10 תגובות

  1. קרין
    התרגשתי כשקראתי את הבלוג וגם נעצבתי. אשת חיל. כל הכבוד על הסיוע ותרומתך הדגולה לפשושים הקטנים. ואני מתארת לעצמי שזה לא קל בשבילך.

  2. איזו עבודה חשובה את עושה.
    לא יודעת איך עומדים בזה.
    לפני כשנתיים וחצי, כשהייתי בהריון, נכנסתי למעלית בבנין מחלקת ילדים ויולדות בהדסה עין כרם.
    עמד לידי ילד ערבי עם אמא שלו. הוא היה מאושפז ושניהם היו עצובים. מחובר לאינפוזיה.
    נכנס ליצן דובר ערבית.
    התחיל לשחק לו עם האינפוזיה.
    לא הבנתי מילה.
    הבנתי רק את שפת החיוך והשימחה שהוא הביא להם.
    בשנה שעברה חזרנו להדסה עם התינוק לבדיקת ריאות. היינו צריכים לחכות כמה שעות באשפוז יום. היה קשה. הגיעו ליצניות ובנות שירות לאומי מחופשות (זה היה חודש אדר) והעלו לנו כמה חיוכים על הפרצוף המאוד מודאג שלנו.
    שלא לדבר על המשפחות שמגיעות לשם בקביעות.
    כל מה שתספרי על העבודה הזאת הוא טיפה מהלא-יאומן שקורה במקומות האלה.

    • מיכל,

      המילים שלך גרמו לי לכתוב את הפוסט הבא אח"כ.
      את מוזמנת לקרוא.

  3. עדנה גור אריה

    נוגע ללב ומרגש. כל הכבוד לתרומתך. ובאמת מה מרגש אותנו יותר מחיוכו של ילד?

  4. קשה ועצוב. כל הכבוד על עבודת הקודש שאת עושה.

  5. מחזק כל מה שאמרו לפניי.

  6. וכשראיתי בדה מרקר שאת ליצנית רפואית, והזמנתי אותך אלינו, ושאלתי את עצמי, וואו, איך היא עומדת בזה, כי גם אני חשבתי לעשות זאת, ואני בטוחה שאשבר, ומעבר להערכה שלי אלייך – רציתי כבר אז לדעת איך את מתמודדת עם זה. את לר חוזרת הביתה ושוקעת בבכי אינסופי?

    • יעל,

      יש ימים קלים יותר ויש ימים קשים יותר.
      משתדלת לשמור את הבכי לבית, כי לא יכולה להשבר בבי"ח.

  7. את עושה עבודה מקודשת. זה טוב שאת מתרגשת. זה מראה שאת אנושית ועדיין לא הפכת לרובוט!

© כל הזכויות שמורות לקרין אלדאה