החיוך הנצחי הזה……

את פיק הברכיים הראשון שלי קיבלתי כשראיתי אותו.

ילד קטן, עם חיוך נצחי.

הוא היה לבוש בפיג"מת בית החולים ומחובר ל"סוס"

( ככה אני קוראת לאינפוזיה )

חיכינו יחד למעלית שתעלה למחלקה.

 

ילד קטן,

עם חיוך נצחי.

ופנים של מבוגר.

פנים מכוסות בכאב.

ראש מכוסה בכוויות.

 

גוף קטן.

ילד קטן.

שהפך ביום אחד למבוגר.

 

לא ידעתי איך להתנהג.

אם להסתכל עליו או לא.

לא לבשתי עדיין את תחפושת הליצן שלי.

אני לובשת אותה רק במחלקה, כשאף אחד לא מסתכל.

 

הסטתי מבט ורעדתי כולי.

זה היה עדיין הסטאג" שלי.

איך אני אעבוד איתו?

להתחמק?

לעשות עצמי כאילו לא רואה?

 

ואני הרי לא מסוגלת להתעלם מילד.

לא משנה כמה מפחידה התמונה.

אסור.

 

 

לבשתי את התחפושת.

נשמתי עמוק.

ויצאתי.

 

עברתי בין החדרים.

עשיתי צורות מבלונים לילדים, לבני משפחותיהם.

 

הכנתי קפה להורים המודאגים.

שאלתי בשלומם.

 

וחיפשתי את הילד הזה, בזווית העין.

הוא נעלם לי.

נשמתי לרווחה, קשה לי להגיד את זה אפילו.

 

אחרי שעה וחצי של פעילות.

מישהו משך לי במכנסיים.

הסתובבתי וראיתי אותו.

 

עם החיוך הנצחי.

קרוב אליי מאי פעם.

הפעם לא יכולתי להתעלם מהפגיעות.

 

אבל בעיקר לא יכולתי להתעלם מהחיוך.

 

הוא לא דיבר עברית, כך שלא יכולנו לתקשר במילים.

במקום מילים, דיברנו בשפת הג"יבריש.

 

אמרתי לו : ארקטוארקטואה

 

והוא ענה לי: טואה טואה.

 

כך שוחחנו לנו.

הוא אוחז בידי ומוביל אותי לטיול במחלקה.

 

תהיתי היכן הוריו, משפחתו.

הוא חייך כל הזמן ואני אליו חזרה.

 

 

כשסיימתי את המשמרת, ניסיתי לשאול מי המשפחה שלו?!

 

מהר מאד הבנתי,

 

כי כבר אין לו אחת.