תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
רקוויאם על גוף
שק של עור
בשר רקוב שחור
שיער בלוי שרוף מרוט
שארית של מה שהיית בו
שאר של מה שנשא אותך
שהתפתח איתך באיטיות
השתנה ונהרס בידייך שלך
רחם יתומה שנצרבה על ידן
קרחות שהצמיחו שיער
אבל נותרו זכר של מריטתו
גוף שרוע מונח
מי שהיית עד לא מזמן
רקוויאם של גוף
מחורבן ומושתן
שהיה בו יופי
שלא ראית מרוב חיטוט
נפש הורסת כול
מותירה שק של עור
בשר רקוב שחור
שיער בלוי מרוט שרוף
שארית של מה שהיית
של מה שלא רצית להיות
של מה שלא היית מעולם.
נפש בלי בית
יתומה ממושא ההרס שלה
טועה במרחב
לחפש לה בית חדש.
וואו… (אני צריכה עוד לעכל את זה).
בכוונה טועה בט"?
בכוונה 🙂
וואו, צמררת לי את השיערות בידיים (אני לפני מריטה).
וכמובן שאני יכולה להזדהות – מרוב שאנחנו מחפשות מה לשפר אנחנו לא רואות את הקיים. עצוב, עצוב..
אבל אני נגד משפט אחד – "…שהיה בו יופי" – את "היה" צריך להחליף ב"יש".
יש!
תודה יקרה שלי! איזה כייף הפירגון הכנה שלך.
ג"יזס, קטע קשה.
למרות שכתוב בכשרון, אבל עוסק בנושא קשה.
אני כבר מעדיפה אותך צופה ב"סוד"
וחושבת חיובי אפילו :))))
אהמממ.. אני מניחה שתודה 🙂 זה דווקא אופטימי!! נשבעת! כלומר, לפחות המסר שלי אופטימי. תאהבי את עצמך עכשיו. מי צריך ת"סוד :)?
החידוש ומציאת בית חדש עליהם את מדברת, באמת אופטימיים, אני יכולה להבין למה זה שיר אופטימי מבחינתך.
החומרים עצמם הבהילו אותי:
חשבתי לרגע שאני באתר של זק"א
או לחילופין סתם רונית רפאל.
האמת, זה אפילו מתחיל למצוא חן בעיניי: את יכולה לייסד ז"אנר של שירה שביסודה היא אופטימית, המסרים שבה אופטימיים, אבל החומרים שחורים ומורבידיים, מבהילים ומזעזעים.
זה יכול מאד ללכת, אולי אפילו בשילוב עם תנינה.
או שאחבור לרונית רפאל ונעשה יחד פרסומת של לפני ואחרי…
לא ניסיתי לזעזע. זה טקסט מאוד אישי , כמובן מוקצן. אבל אני יכולה להבין למה הוא מזעזע.
לייסד ג"אנר! אהבתי 🙂 אוסיף את זה לרזומה : מייסדת ג"אנרים פיקטיביים :)))
LOL!
זאת בדיוק התגובה לה ציפיתי לשיר הקליל והוורדרד הזה :))))) סתם. את מוזמנת להצטרף לג"אנר.
תוסיפי אותי לרשימת המעריצות
תודה מילי. הפתעת אותי לגמרי בתגובתך. 🙂