תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
לפני פחות משנה עברתי הפלה. פרוצדורה מקובלת בימינו אנו. תפסתי רגליים קרות מהיריון לא רצוי ועשיתי את הבחירה שלי. לאותה הפלה היה גם צידוק רפואי, שבגללו היא אושרה לי, אבל זה בעיני זניח. כמובן שהתגובות מהסביבה לא איחרו לבוא. כשזה נוגע להיריון, לא חשוב אם מדובר פה בגוף שלי או בחיים שלי, פתאום אני הופכת לרכוש ציבורי. הציבור יטפל, יניק, יקריב? לא ממש. הדבר היחיד שהציבור יעשה זה לשאול מתי יהיה כבר אח קטן לפעוט החדש. באתר זה ממש התפרסם מאמר שכתבתי על הנושא הרגיש. הרגשתי שאני מתפוצצת וכתבתי את כל תיסכולי למחשב. ההחלטה לשים אותו ברשות הציבור הייתה אימפולס שברובו נבע מהצורך לצעוק על כל העולם שילכו קיבינימט. התגובות לעיתים היו כל כך מפחידות שביקשתי מהעורכת היקרה להוריד את המאמר ולהשקיט את המצפון החברתי שקיים, לצערי, בכולנו. בפרספקטיבה של זמן (מועט יחסית), אני בוחרת שלא להסתתר. לעשות הפלה זה לא מוסרי, אבל להיות הורה לא פיט זה בסדר? אני חייבת לציין שגם עכשיו אני חוששת כשאני כותבת על כך, אבל גמרתי בליבי לעמוד מאחורי דבריי.
קטע מתוך המאמר שכתבתי אז :
"יש משהו בתשובות הפחדניות האלה שאנחנו נותנת, כמו רובוט מתוכנן היטב, כשזה נוגע להריון ולידה. אומרים כל הזמן שכשזה יהיה שלי אני אוהב את זה. ואני כמובן אומרת כל הזמן שאני לא אוהבת, אבל ממהרת להוסיף שכשזה יהיה שלי אני אוהב את זה. כלומר- אותו. או אותה. ברור. כי אם אני לא אומרת אז אני לא בן אדם. יותר גרוע, אני לא אישה אמיתית. ושוב אני אומרת, ברור שאני אוהב את זה.
אם נרצה ואם לא, יש מאיתנו ציפייה מהרגע שאנחנו נולדות, שנגלה אימהות. זאת סיבה אחת לעיוות החברתי הזה של ילדה בת 5 שרצה עם עגלה מינייטורית וורודה ליד אמה. או לבובת תינוק שיש לאותה קטנה, שיודעת גם לחרבן וגם לבכות, והילדה מטפלת בה באדיקות וברגישות שאני מאוד מקווה שבגילי אני אפתח כשיגיע הזמן.
זה בפני עצמו עניין שברור מאליו, שאני מייד אהיה אמא נפלאה ואני מייד אתאהב בתינוק שלי ולא אתגעגע לחיים הקודמים שלי בכלל. העומק מתחיל פה. המשמעות מתחילה פה.
יכול להיות. אני לא פוסלת אפשרות כזו. אבל יכול להיות שאני עדיין מוקסמת מהחיים שלי כמו שהם עכשיו? יותר משני שליש מחיי עד היום תוכננו בקפידה על יד אחרים. בית ספר צבא ואתם יודעים, גם קצת תואר ראשון ("כי אין היום מה לעשות בלעדיו"). זה כל כך נורא אם אני רוצה כמה שנים לי לפני שאני מתחילה לתכנן עבור פיצי המתוק את שני שליש חייו המגיחים לעולם?
כשאת מתחת לחופה הלומה מהמבוגרות שתקפה אותך ומרגילה את עצמך למעמד החדש, תוקפות אותך דודות וקרובים שאינך מזהה, עם הערות על בית מלא תינוקות , ובהקדם.
כשאת הולכת לביקורת אצל הגניקולוג הוא טורח לספר לך שהרחם שלך זועק להריון.
כשאת לובשת שמלה אופנתית עם תפר מתחת לחזה ישר מתחילות שמועות.
כשאת מציצה לתוך עגלה של עוברת אורח עם חיוך קטנטן את "כבר צריכה אחד כזה משל עצמך".
וחלילה שאת מתנשקת ומתפנקת ומפנקת מידיי את הכלב, אזי "תיהי אמא מעולה!" ו"כלב זה אחלה דרך לבדוק אם את מוכנה להיות אמא".
אני רחוקה להיות פמיניסטית, אבל זה פשוט מתיש ולפעמים זה ממש מרגיש כאילו יש לנו מטרה אחת וכל הבולשיט שמסביב שאנחנו מתעסקות בו, זה, זה רק כדי להכין אותנו לתפקיד האמיתי שלנו בחיים. להיות אמא!!
לא בא לכן לפעמים לצעוק לכל העולם (ובעיקר לאישתו) שיצאו לכן כבר מהרחם?"
משהו בנפשי השתנה מאז אותה חוויה. אני בהחלט רואה את עצמי נהיית אמא בשנים הקרובות (אם אלוהים לא יעניש אותי על ההפלה, כפי שכתב לי בזמנו טוקבקיסט נחמד בשם יעקב). ברור לי עוד יותר מכך, שכשזה יקרה, אהיה הרבה יותר טובה מאשר בתקופה ההיא.
אני פשוט לא מבינה, עד היום, למה כל כך מפחיד לנו לחיות את חיינו כפי שאנו מאמינים שנכון לנו? האם כל כך מפחיד אותנו לאכזב את יעקב ?
נ
"לאכזב את יעקב". גדול.
יש לי ילדה בת שלושה חודשים, ואני נדהמת מזה ש"הציבור" חושב שענייני ההיריון, לידה, הנקה/אי הנקה שלי נוגעים לו. זה לחץ קמאי מטורף. כל הכבוד לך, דווקא בעניינים כאלה כשעושים מה שלא מתאים יש לזה מחיר כבד לא רק עבור ההורה.
עם כל התסכול
אלה אנחנו הרגישות ,הלחוצות,המקשיבות
לכל הסוכנות שסביבינו
. שימי לב איך דילגת בקלות על משפט מפתח שחשוב במיוחד. לא כתרוץ להשיב למתערבים, כמשפט שאת צריכה לומר לעצמך אני חשובה!
העתקתי אותו לכאן:
היה גם צידוק רפואי, שבגללו היא אושרה לי, אבל זה בעיני זניח.
זניח?????זניחה,זניחים,זנוחות…..
תודה על תגובתכן לי ומירי יקרות .
מירי, במשפט אחד מיצית את הכול כל כך מדוייק. בכל נושא בחיים שלנו יש ויהיה לאנשים מה לומר. אנחנו פשוט נותנות לזה מקום וזאת באמת הבעיה. אני מאמצת את זה! תודה.
תמר, זה חזק ומחכים ומרגש מה שכתבת. הייתי שמחה אם יותר אנשים היו שוקלים הורות כמוך, לפני שהיו נכנסים לזה בלי לחשוב.
יעל יקרה ריגשת אותי בתגובה שלך. תודה רבה רבה רבה !
אני יכולה רק לומר שלעיתים תחושת האחריות העצומה שאני חשה הנובעת מהיותי אמא היא פשוט בלתי נסבלת.
אני מצרפת מאמר המביע תחושות דומות לאלה שהובאו במאמר שלך בתחום ההנקה —
http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/626/501.html
אומי יקרה,
המאמר ממחיש ביוק את הצרה של שיפוטיות חברתית. אי חושבת שהטוקבקים מדברים בעד עצמם, ומפליא לראות שנשים מבקרות זו את זו על בסיס הנקה או אי הנקה. הפחד העצום להפוך לאמא קשור (אצלי לפחות)ישירות ללחץ חברתי, שמסתבר (מהקישור שהענקת לי) שלא מסתיים לעולם. זה משתק!תחילה "היכנסי כבר להיריון" אח"כ נגיעות בלתי פוסקות בגופך כאילו הוא רכוש ציבורי, "תאכלי" "תשבי" "אל תתאמצי" וכדומה. בנוסף לכל זה, ראיתי אצל חברה שלי, שביום לידתה עמדה קרובת משפחה מעליה ושאלה אותה מתי בכוונתה להשיל מעליה את הק"ג העודפים. כמה לחץ! אחר כך – הניקי, אל תעבדי, מתי יבוא כבר אח, חייבים פער כזה וכזה בין ילד לילד. וכו וכו וכו.
צריך למצוא דרך להתנתק מכל זה ואני לא בטוחה שאני אישית יודעת עדיין איך.
בכל מקרה, אני מאחלת לך מכל הלב שתיהי חזקה ותהי אמא כמו שאת יודעת ורוצה להיות.
כמובן שהכוונה היא "ליום שבו ילדה" ולא ליום לידתה 🙂
הי תמר
לDEEP PURPLE יש שיר מדהים וישן שאני מאד אוהב בשם:SWEET CHILD IN TIME. לא איכנס לתוכנו, אבל די בכותרת.
איני חושב שלהיות אשה משמע להיות אם, כמו שאיני חושב שלהיות גבר משמע להיות אב. אדרבא, אני מייחל ליום שבו קצת יותר אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם נכנסים למהלך הזה. לא כולם נועדו להיות הורים ולא כולם מתאימים להיות הורים. זו בחירה בדיוק כמו כל בחירה אחרת. ואני אומר את זה דוקא משום שתמיד רציתי להיות אב, כבר מגיל מאד צעיר ואני חושב שמתאים לי להיות אב ולמרות זאת איני אב, עדיין. איני אדם דתי ולכן קל לי יותר להגיד שלפעמים עדיף לא ללדת ילד, אפילו אם הוא כבר התחיל את מסעו ברחם. להיות אמא או אבא זה משהו שמרגע שהוא מתחיל, הוא לעולם לא נגמר. ולכן צריך להיות מוכנים לתחילתו. ואם הילד/ה לא הגיע/ה בזמן, הרי שעדיף לוותר עליו. כשהוא בזמן הוא מתוק. כשלא זה עלול להיות מר. אני מאחל לך לבחור להפוך לאם, רק אם וכשזה יתאים לך. את לא חייבת לאף אחד.
לגבי האנשים, עוד משהו. לאנשים יש תמיד מה לומר. לא תמיד צריך להקשיב. ואם במקרה שמעת אז באמת צריך לתייג כזניחים.
מיכה יקר,
תודה רבה על התגובה. אני מעריכה אותה משתי סיבות. האחת : הפתיחות והכנות שבה. השניה: עניין אותי לראות תגובה גברית לנושא הזה.
אני מאחלת לך שתיהיה אבא ליצירות רבות וליצירה מסוג זה גם כן.
ובנינו, נראה לי שכל האנשים שכותבים , מציירים, מצלמים וכדומה, קשה להם להתייחס לביקורת כאל דבר זניח. 🙂 זאת הרגישות יתר שקיימת באדם שיוצר משהו שבא ממנו, לא? אבל בהחלט חייבים לנסות!
שוב תודה.
אני שונאת נדחפים. תמיד הם דוחפים משהו. את האף, את המרפק, את העיניים, את הלשון המצקצקת.
סבתא שלי שואלת אותי, מגיל 16 בערך (!), מתי ומתי אני אתחתן ואביא לה נין. וזו בדיוק הבעיה – היא רואה את זה בתור "אני אביא **לה** נין". אני הרי עובדת בשבילה, בשביל כולם. צריכה לרצות את המשפחה.
פעם אמרתי לה "כן כן", חייכתי והנהנתי, אבל עשיתי מה שאני רוצה בסופו של דבר. בזמן האחרון כבר אמרתי לה את מה שאני חושבת. שאלו החיים שלי, שאני אעשה כל דבר בזמן שלי. שאין לאף אחד את הזכות, אמא, דודה, סבתא-רבא, להחליט עבורי מה טוב בשבילי. גם את זה אמרתי בחיוך, בכל זאת – סבתא 🙂 היא הבינה ואפילו התנצלה על כך שלחצה עליי (שוק!). אבל אני בטוחה שאח"כ היא הלכה ליילל לאבא שלי מה זה זה.
לא אכפת לי! יש גבול לריצוי, ואמנם אצלי הוא כמו הגבול של הכנרת – עבר את הקו האדום מזמן, אבל בכל זאת – עדיין יש לו זכר.
ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר, שאם אני אכנע לדעות של אחרים – עדיף שאני כבר אקח מעליהם את עבודתם, אנקה להם את הבית ואענה בשבילם לטלפונים.
ובקיצור – זיבי!
כל הכבוד לך תמר, תעמדי בגאון על עמדותייך, במיוחד כשהן כל כך כל כך צודקות.
ישר כח! 🙂
תודה לך באטהד שכמוך 🙂