תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
כל מי שמצא עצמו מחפש עבודה, יכול להעיד שזאת (לגמרי) משרה מלאה. בעיקר נפשית.
אנשים שקמים מסביבך כל בוקר לעבודה מביטים בך בזלזול מהול קנאה. הם רואים בטלן ש"בוחר" שלא לעבוד. אז יש בזה. לא יעזור. יש בזה סוג של בחירה.
מזלי לעת עתה היא עבודת פרילנס קטנה ומכניסה שמביאה לחם אצל שולחני.
ההחלטה להיות בררנית ולא לקחת עלי כל סוג של עבודה, היא החלטה שלעיתים עולה לי בהצלפה עצמית אינסופית . 'את מפונקת!'. 'את עצלנית!' אני אומרת בתוכי ומרגישה ראשים של זרים מהנהנים בדימיוני.
קטנות השניות בהן מתגבר קול פנימי שאומר ש'אני נאמנה לעצמי'. קטנות, אבל מכריעות. לא עוד להגיש קפה. לא עוד לצלצל להשיג את מר חשיבות עצמית. לא עוד עבודה של תשע עד חמש, וודאות איומה שאומרת 'רגע, תן לי לחשוב.. איפה אני אהיה ביום שלישי הבא? הא! כמובן! בעבודה. ליד השולחן. בדיוק ברגע זה אצא לאכול סנדוויץ' ולהגניב סיגריה בדקה שנותרה'. הידוע מראש הזה.. אל אלוהים.. אני מרגישה איך ליבי מרקד ברכותי רק מהמחשבה הזאת!
זה לא שלא התנסיתי גם בעבודות נהדרות ומנשימות. הן פשוט גססו כמו כל אותם תחומים בעלי נשמה.
ומתוך מגוון אדיר של משרות מכובדות, אני מוצאת עצמי נפעמת מ..אולי.. נגיד.. ..אחוז. ואותו אחוז.. הוא שמור לקומץ שנגעה בו יד מלאכית קסומה ובהירה. יד קרובה. קרובה כל כך. של אבא או אמא או חבר של אבא ואמא.
כל האמצעים קשרים. כן כן. קשרים.
חבר מביא חבר זה לא רק הנחה במועדון כושר בורגני. חבר מביא חבר זאת דרך חיים.
הידעתם שיש מקומות שהמשרות בהן לא מתפרסמות כלל ברשות הציבור?
אין שום צורך.
לא סתם נצמדו המילים "עסק" + "משפחתי".
ואני לא מדברת על פלאפל דבורה.
אני יודעת..
א. "הכל תלוי בי"
ב. "החיים מחייכים למי שמחייך אליהם"
ג. "אם אתה רוצה משהו אתה משיג אותו"
מצטערת שכרגע כל המשפטים האלה פשוט מצדיקים בעיני אצבע משולשת.
כי האסוציאציות היחידות שלי מאותם משפטים הן (בחפיפה מוחלטת לסעיפים):
א. חבל תליה
ב. שיננית וניקוטין
ג. לוטו (וכל כך הרבה פעמים הייתי בטוחה, אבל בטוחה, שאני לוקחת)
טוב, לכו לישון. אתם צריכים לקום לעבודה מחר!
נ.ב
למי שלא הבין את הרמז: אני מחפשת עבודה P:
ובמובן הזה, כשאני כותבת על כך בבלוג מנקה הנפש שלי, ברור לחלוטין
כי כל האמצעים כשרים
מזדהה עם כל מילה.
עוברת את התקופה הזו על בשרי כבר הרבה יותר זמן ממה שאפשר לדמיין
(אני חושבת).
מה שאצלי מתווסף לרשימה הזו, או לתיאורים האלה הוא רשימת ריאיונות אינסופית, רשימות מבחנים ומיני עינויים ששמורים למי ש"מחפש" עבודה,
רשימת קוריוזים, רשימת מעסיקים שהם חולי נפש/סכיזואידים/שנייה לפני הקפיצה מהצוק,
רקורד מרשים של מספר ימים ברצף של שהייה בבית באי עשייה,
שעות קימה מהשינה שהגיעו עד לאחרי הצהריים המאוחרות אפילו ..
וכ"ו.
וכל זה, אבל הכל, כמה שהיה קשה, עדיין היה עדיף על עבודת הכלא היומיומית שביצעתי בשני האחרונות לעבודתי המסודרת.
לפחות אני בחופש, לפחות אני יוצרת והמון, לפחות יש לי זמן לנשום, ליפול ולקום, לטפל בעצמי, לקבל צלם אנוש, לחשוב מחשבות שלרוב האנושות אין מספיק זמן לחשוב אותן.
זה עומד להסתיים בקרוב, ואני אומרת לכל מי שנמצא במצב הזה:
לפני שאתם מסתערים מתוך פחד על העבודה הפנוייה הבאה, נסו לעשות בדק בית מעמיק ולהסתכל באומץ פנימה,
שנייה לפני שאיזו מפלצת עבודה אפורה חוטפת אתכם בחזרה לתוכה, נסו לתת לעצמכם את הצ"אנס לחשוב אחרת.
אחר כך לפחות תדעו שניסיתם.
רונית, את בסדר את 🙂
תמיד טוב לדעת שאת לא לבד במערכה המחשבתית הזאת. תמשיכי ליצור כי זה הרבה יותר מועיל לעולם (גם אם הפנימי) מאשר להיות עוד בורג במילה השנואה עלי בעולם : מערכת. וכשתמצאי עבודה עם נשמה, אני רוצה להיות נערת המים שלך 🙂
חבל שלא משלמים פה 🙂
או בכל מיני מקומות אחרים שכתבתי עד היום.
ב"כל העיר" צריך קשרים כדי להתקבל,
השאר לא ניסיתי, אבל אם אפשר היה להתפרנס אפילו חלקית מכתיבה זו היתה התחלה.
שנתיים ניסיתי להתפרנס מה"כשרונות" שלי, וזה לא הולך, לירה פה לירה שם.
אין מנוס מחזרה להייטק ימח,
אבל אולי במשרה חלקית, שכמובן אין,
מ.ש.ל.
רונית, תפני לנרג" מעריב, לא משלמים הרבה, אבל זו התחלה. הם תמיד רוצים שם אנשים חדשים.
תודה, יעל.
פניתי אליהם דרך האינטרנט והם לא טרחו בכלל לקרוא את הפנייה.
אולי אני אנסה שנית, נזכרתי שאני מכירה מישהי שכותבת שם זוטרה ..
מובן שהכתיבה בשבילי זה לא פרנסה, זה יותר לכייף.
אכן כח האמצעים קשרים אבל בטח שלא כשרים. מסכימה לגמרי עם חבל התלייה. חוצמזה שאם עובדים במשהו שלא אוהבים המחיר כבד מנשוא. בדוק מניסיון.
בסוף הסתדרת? או שהמחיר השתלט?
את יודעת שדבורה מפלאפל דבורה היא עכשיו כבר דבורה זכרונה לברכה, מסכנה?
הפלאפל כבר לא אותו פלאפל 🙁
שמתי לב שבכל הפעמים שלא היה לי מה לעשות (יען כי הייתי מובטלת אבל עדיין עם 2 ש"ח ליד האשך. לא שלי האשך), הייתי הכי מאושרת בעולם. מי אמר ששעתיים עבודה ביום זה לא מספיק? ואיפה אפשר למצוא את אותו מישהו כדי לוודא שגם האשך שלו יהיה מספיק עסוק למשך 8 שעות ביום לפחות?
אוף, גם אני אף פעם לא זוכה בלוטו! (חישגד 5 ש"ח נחשב? דמט!)