זלצבורגי קטן שלי

מוזר. היו שבועיים שלושה שכתבתי המון בבלוג הזה ההזוי שלי. כתבתי, מחקתי, ערכתי.  ולפתע הפסקתי. אמנם התחלתי עבודה חדשה , ומעולם לא הייתי טובה בג"אגלינג בין תחומים שונים בחיים, אבל היצר לעוף אל הבלוג פשוט… מת. וכמו כל יצר שמת, אתה מנסה להחיות אותו על ידי עבודות כפייה. ולכן פתחתי דף והתחלתי לכתוב.. ויוה לה בלוג.

שמיכה עשויה צלילים מחממת אותי עכשיו היישר אל גרעין הלב הזה שלי שפועם באופן קבוע במהירות איטית של 70 פעימות בדקה.  מעטים הדברים שמאיצים את פעילותו, שכן שהפך אט אט סמיך ביותר באדישות. שיגרת יומי מנוהלת רוב הזמן על אוטומט. נפשי מתייתמת ממני ובדקות של פנאי נמהלת האדישות בעצלות. ההצלפות העצמיות לא שותלות זרע ואולי אפילו תורמות לקבירתה המוחלטת של הנפש. לא ספר, לא מילה כתובה חדשה בדרפטים המונחים אצל שולחני, לא סרט קולנוע ולא רקיחה של ארוחה טובה ביתית כזו המחממת באמת את העורקים  (ולא סתם סותמת את הקיבה).

תנועה מקסימאלית של ידיי היא להניח את המחט על הפטיפון ולנוע לצריבת הצלילים החמה שלה. וכשאני מסיימת עם הקנדי החמים ונמוך הקול, אני עוברת לאמריקאי המתולתל וגיחות המפוחית. 

והגרנד פינאלי….

אני חושבת שלא הבנתי את תרדמתי הפנימית עד שהמחט החלה משרטטת את היצירה המחייה ממיתה הזו.

היצירה הזאת… היצירה הזאת כל כך אלוהית ורגש מת מתעורר לחיים. הקולות והצלילים ההרמוניים כמו דוחפים עם מטאטא גומי צפוף את דמי , עד הטיפה האחרונה, במהירות אימתנית אל הלב המתפוצץ.   אף יצירה מוסיקלית ששמעתי עד היום לא מצליחה ליצור בי את תעצומות נפש כאלה. אם יש כדבר הזה, אשמח להכיר. אינספור הפעמים ששמעתי אותה לא מפחיתות מההתרגשות שהיא מעוררת בי.  

אולי בכל זאת אחזור לתעסוקות הנפש שלי. בזכות הזלצבורגי הקטן  ותפילת האשכבה המופלאה ביותר שידע היקום שלי.