תמר פשוט כותבת. כותבת פשוט.
לרוב אני מחשיבה עצמי מיזנטרופית. לרוב מסתגרת במחשבותי ובוחנת את העולם בדרכי. מנתחת, מאזינה, צוחקת ביני לביני, בוכה עם עצמי.
אך לעיתים חיוך כנה שובה את ליבי ובשניה אפתח אמון. מאזינה ודולה נתונים מחיי אותו חיוך אשר מזכירים לי אותי. טבע כזה לחפש את המכנה המשותף. מתעלמת וזורקת הצידה את ההבדלים המפריעים ומחפשת נקודות דמיון. האמון הופך לשיחה. ובשיחה לשוני מתגלגלת ונעה במהירות, חושפת פרטים אישיים מידי – כאילו רק חיכו לסכר שיפול.
לרוב אני מצטערת על הפתיחות העיוורת, ומתגלה לו אינטרס (אפילו קטן) סמוי מן עין. ההבדלים המפריעים צפים ועולים, דוחקים הצידה את המכנה המשותף המזוייף. בולעת את הלשון לתקופת מיזנטרופיות נוספת.
לפעמים אני מואסת בבני האדם. בביקורת האינסופית, בתחרותיות הטיפשית (על מה?). אינני תחרותית כלל. פשוט לא מוצאת (וכבר לא מחפשת) משמעות בשום יעד פרט להווה. אפילו הבלוג הזה, איני זוכרת מדוע התחלתי אותו, הוא מקום בו קוראים רבים עוברים רק על מנת לתחזק את האגו שלהם בכך ש"מוצלחים" הם ממני. מאסתי בכם בני האדם (מותר לי עד מחר בבוקר). אני בוחרת לברוח ולמצוא נחמה בחברים הפרוותיים שלי. ולשם שינוי לא אכפת לי מה תחשבו.
כל כך הזדהיתי עם ההתחלה.
על המיזנתרופיות, על ההיפתחות המהירה והמוגזמת עד בוש עם מי שנדמה שיש חיבור, על החרטה שלאחר מכן, שגורמת אחר כך לעוד תקופת מיזנתרופיה רק ארוכה יותר …..
את כותבת כל כך ישיר, ומתארת טובבבב.
רק בסוף חטפתי סטירת לחי מהיחס שלך אל קורא הפוסט ….
הרגשתי כמעט נבגדת 🙂
אבל בסוף לא לקחתי אישית …
🙂
הסוף מאוד מפתיע, זה עושה רושם שאת עצמך חטפת סטירת לחי. ישנם אנשים שהתחרות לגביהם אינם כפי שהגדירת להיות "מוצלחים" אלא מן אתגר, אומנם, שמדברן אותם להתקדם הלאה בחיים. זו התחרות שעושה אותם כפי שהם, ותחרות חיובית לכשעצמה אינה פסולה. לעומתם, את מעדיפה לחיות חיי שלווה, ללא תחרות, עם חברים שעוקפים אותך. גם זה בהחלט הבט מסויים על החיים.
תעשי מה שליבך אומר לך לעשות, כמו שכתב לי כתגובה בפוסט אחרון שלי, לשמוע מה שהגוף זקוק.
ולגבי "המתחרים" – יש פה מקום לדיון ולשאול את מי שמעוניין לענות, למה טוב לו להתחרות? אם בכלל.
סגנון הפוסט כתוב מאוד יפה.
יעל ורונית היקרות,
הבלוג נכתב בגלל שחטפתי סטירת לחי מפתיעה ביותר. כתבתי את כל מה שעבר לי בראש. לא היתה לי כוונה לפגוע במישהו, אלא לתאר עד כמה אני כבר לא סומכת על בני האדם באשר הם. כמובן שב- 12 בלילה הכל יותר קיצוני. "לא איכפת לי מה תחשבו" לא מיועד אל הקוראים והכותבים הכנים ונטולי האג"נדה, אלא לאלו שכן מתרשעים ברשת וקוראים בעין ביקורתית במקום בעין סקרנית. ברור שיש עוד אנשים טובים. פשוט יש ימים שהם נראים לי מעטים מידי.
בכל מקרה תודה לכן על כנותכן ותגובתכן.
מקוה שאתן מבינות קצת יותר מדוע כתבתי את זה כך.
מסכימה — יש ימים ורגעים שככה מרגישים, וככה זה. אלה ימים שמעצבן רק לראות בן אדם אחר, אף זר לגמרי, מחייך. תרגישי טוב. אומי.
תמרי, הפוסט מסביר באופן ברור שנפגעת מכמה אנשים. ומאחלת לך מכל הלב שיהיה לך רק טוב.
את מוזמנת לקרוא את הפוסט שכתבתי: "ושנאת" את רעיך כמוך, אולי זה יחזיר לך קורטוב למצוא ביטחון על האנשים.
חיבוק גדול, והמון המון הצלחה. מחכה לפוסט הבא שלך.
תודה לכן אומי ויעל היקרות.
יעל – אני בהחלט אקרא! אני קוראת את הבלוג שלך וחושבת שצריך אישיות מיוחדת וגדולה לראות אחרים ולחזקם כשאת לא מרגישה טוב. תודה לך ותשמרי על עצמך יקרה אחת.
אני לא חושב שאת מיזנטרופית. את רואה את ההתנהלות של האנשים ולא טוב לך עם זה, זו לא מיזנטרופיה. ההפך, לא נוח לך עם זה בגלל שאת אוהבת אנשים.
ובגלל זה לקבל דוקא ממך תגובות כאלו לדברים שכתבתי היה מאוד מחמיא.
"ודולה נתונים מחיי אותו חיוך" – זה משפט יפה ומקורי. ה"כנה" אחריו קצת קלישאי.
תמשיכי לכתוב.
טל -אתה מאלו שאני כן מאמינה באינסטינקטים (הטועים לעיתים) שלי לגביהם. אתה משדר במילותייך פשטות נדירה, כנות וקסם של אדם. אני מקווה שאתה כותב. גם אם לא פה.
איציק – תודה שקראת 🙂 שיניתי לפי ההערה שלך. זה פתאום נראה לי הגיוני.
תודה תמר, אני משתדל.
אחחחחחח כמה מוכר.
סטירות לחי מפתיעות מאנשים.
כמה שניאטם, כמה שניקח תקופות צינון מהעולם והחברה ואחר כך נחזור, אנחנו כנראה מאלה שמאמינות באדם ובבסיס הטוב שלו,
ולכן, לפחות לי אישית, אין ממש דרך להימנע ולהתמגן כנגד הסטירות המפתיעות האלה שבאות לעיתים דווקא מהאנשים שנדמה לך שאיתם יש הכי הרבה חיבור.
ובקיצור: איכסה על העולם.
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!