דברים נמסים

"אני מתנצלת שהפלתי עלייך את התיק הזה," היא מתנצלת. הייתי כועסת לולא הייתה עושה זאת. כבדות ארוחת החג של אתמול, של היום, מתערבבת עם כבדות נוספת שאינה מזינה כלל. "פשוט… פשוט קראתי את הספר שלך, בבית החולים, כמה שעות לפני." אני שותקת. כמה שעות לפני. "והוא אהב אותך, אהב אותך מאוד." היא מודה ואני מתקנת, "הוא לא אהב מרים, הוא אוהב. ואני עודני אוהבת גם כן. אוטו לא נעלם כל כך מהר."

לאוטו הגשתי אספרסו עם חלב חם בצד במשך כעשר שנים, בבית הקפה שבו עבדתי למחייתי. בוקר בוקר הייתי זוכה לחיוך ממנו ולמבט עיניו הטובות. לעתים קרובות, הוא ורעייתו מרים, היו מגיעים לאכול יחד ארוחת בוקר ישראלית. חביתה עם בצל, סלט קצוץ בלי, טוסטוני לחם לבן ומיץ תפוזים משותף. לא אחת סיפרתי להם על החלום שלי: רומן ראשון, שיוקדש לסבתי ז"ל, לה נתתי מילתי להמשיך לכתוב. הם הבטיחו להיות בין הראשונים שירכשו אותו. הבטיחו וקיימו. מרים ישבה שם, בבית החולים, כמה שעות לפני וקראה. קראה שיש אנשים שלא יעזבו אותנו לעולם, גם במותם. כזה הוא אוטו.

לאוטו כתבתי שיר שאותו קראתי ברעד, בערב קריר שבו נערך טקס לכבוד יום השואה בבית הסופר לפני זמן-מה. אוטו – ניצול שואה, איש יקר, שמח, נדיב, עדין, בלתי נשכח. איש יקר שהסביר לי מדוע דברים נמסים. כן… דברים נמסים. לכן אני כה שמחה שלא סבל כמה שעות לפני. ויודעת, שכמו סבא שלי שאותו לא זכיתי להכיר, אוטו מת כצדיק. גם סבי שלי נפטר בראש השנה. ככה. פתאום. בלי סבל. אתה יודע אוטו, מאוד קשה לי להגיע לבתי קברות בחודשים האחרונים, בגלל אבא שלי והכול. רק אותו אני מבקרת שם, קוראת לו קטע מסוים מהספר, מול הרוח ומול מצבה חיוורת. אבל אוטו, בשבילך, אשתדל לאסוף עצמי ולהגיע. לראותך מוטמן לידי מנוחות ומתמסר למנוחת עולם, בבוקר ראשון הקרוב.
בגלל שאני אוהבת אותך מאוד.

השיר שכתבתי לאוטו: אוטו –
אוטו הראה לי את פניה האחרות של הזקנה/
קבעתי עמו בבית הקפה/
שבו הוא נוהג לשתות אספרסו ארוך עם חלב חם/
שם/
סיפר לי על מסע חייו, אמר/
"לוקח זמן להגיע אל המקום שרצית"/
הושיט יד חמה ועליה מספר./

בעיניו המבריקות/
תיאר את צרות העין והשנאה/
בלהט סיפר כיצד פיזרו הוא וחבריו/
סוכר על שלג/
ושתו מים קרים ומתוקים בהנאה./

אוטו הראה לי את פניה האחרות של הזקנה/
כשטבל בקפה עוגיית חמאה/
והסביר לי מדוע דברים נמסים./