מכתב בבקבוק – כולנו טועים

"כל אחד מאיתנו מתפלל לרגעים יפים.
ברקע התנגן לו ג'אז שרק נשמע מוכר. בשולחן צדדי גבוה, מול אור נר חלש אשר נלחם על היכולת להאיר, יולי התפללה לרגעים יפים.
כתמיד רצו לה סרטים בראש והיא חיפשה תשובות בלי לרצות אותן בכנות.
כל שרצתה היה לכתוב לאנשים שלא היו בנמצא. ללחוץ לגעגוע את היד. לשאול אותו האם יום אחד באופן אקראי הוא יתפוגג?
כל שרצתה היה להעיף כמה בקבוקי זכוכית של "לף בלונד" על אבני מדרכה.
ללכת יחפה על השברים ולו רק כדי להקל.
לא קל להתמודד עם החלל הריק שנוצר מאז שדוניה דינה עזבה.
לו ידעה שיהיה זה הביקור האחרון שבו תזכה לחבק את דינה צמוד היא לבטח לא היתה עוזבת אותה עם קרטון. גם אם ידעה שהגעגוע אינו מרפה לעולם היא הבטיחה לזמן הבטחות.
כולנו טועים.
באותו לילה בפאב של סם הזמן נעצר. הזמן נתפס ונאסר, מפני שלא עשה עבודתו נאמנה. הוא לא ריפא.
עיניה עייפו והשעה כבר היתה מאוחרת.
חידת היושבים מסביב גרמה לה לסמן למלצר שייגש. משהו במבט של המלצר גרם לה להרגיש אומללה.
בנימוס הזמינה כוס מים קרים לראשה המסתובב ואת החשבון.
גלגלה את הדף שבו כתבה המכתב והכניסה אותו לתוך הבקבוק החלול. אטמה את פיית הבקבוק בפיסת מפית ששם הפאב הופיע עליה וקבעה שמחר בבוקר יושלך הבקבוק לים.
מי שימצא את הבקבוק יבין שהלילה היא כה רצתה לאסוף את שבריה, את שברי בקבוקי הזכוכית הרבים שניפצו את תוכה, היא כה רצתה, אך לא היה לה למי לכתוב."
(מתוך 'לקרוא עיתון מול הרוח'/עמדה)