שנה אחת חלפה מאז שסיימתי לכתוב ספר. הכתיבה טיפלה בי, והיום היא מטפלת באחרים, באמיצים שמוכנים לקרוא עיתון מול הרוח. היא אף גורמת לאחרים לרצות לכתוב ספר. מי כמוני מאמינה ויודעת, שזה הטיפול הטוב והנכון ביותר לנשמה, לגוף המשתוקק לחיות.
מחר, אתעורר מוקדם מאי פעם, ואבכה כשם שלא בכיתי מעולם. אשטוף את הכול, אתחיל פרק חדש בחיי. אנקה את האבן, ואתייסר, ואז אסלח כי כבר למדתי איך לסלוח.
לא פשוט לתקן הרגלים, בטח שלא טעויות, אבל החיים שלנו – הם כל כך קצרים, אז למה שלא נחייה אותם עוד? פרק חדש מתחיל מחר, תתכונני. עד אז אתם מוזמנים לקרוא תשובות לשאלות שזהר נוי שאל אותי. תודה זהר, על הצבת המראה מול עיני, ועל הפרסום.
"יולי טועה לא אחת אך יודעת שכולנו טועים, נופלים אל תהומות כשחשוך בנו. למול הבחירה: להדחיק את העצב או לגעת בו כדי לטפל, יולי בוחרת להאיר עליו מקרוב. היא מתמודדת עם הגעגוע הבלתי פוסק לסבתה דינה שנפטרה, עם ערגון לאבא, ועם אהבות שאין בהם אהבה. היא טועה אך מתקנת, ובעיקר מקשיבה ללב. בסוף המסע האמיץ שלה זוכה יולי לחבוק אושר, אותו היא מכנה 'יהלום פנימי'.
http://readbooks.co.il/reading-a-newspaper-against-the-wind/
http://readbooks.co.il/reading-a-newspaper-against-the-wind/
תענוג היה לי לקרא את דברייך. המון המון הצלחה בדרכך המאתגרת.
עפרה
עפרה, מודה לך מלב לבי.
איזה יופי
תודה מוקירה לך אומי.