שרון שלי
אף פעם לא חשבתי כמה סכינים ננעצו בשביל המוליך מעצם הזנב עד העורף.
אני ראיתי רק את החלק הבוהק המוכסף ואת הידית השחורה בעלת הברגים הכסופים, ידית רחבה ונוחה, המותאמת בשלמות לכף יד גברית, בוגרת. ידיים לא נראות סובבו את הסכינים לאורך הגב. כל מה שראיתי היו חלקי הסכינים.
היו שם עשרה סכינים (פלוס מינוס), הם נעו קדימה, אחורה ובסיבובים.
בכלל לא נראה היה כי התנועה קשה לידיים האוחזות בהן.
כעבור שעה הגיעה אישה, בלונדית קצוצה שנראתה מתוקה מדבש בליבי קראתי לה אלוהים.
היא חוררה את הגב ואמרה אם יכאב עוד תקראי לי אבל כשקראתי לה שוב היא לא באה- זונה בוגדנית.
הסכינים חזרו והשתוללו הסתובבו בנחישות מתכתית. לא ידעתי איפה אני נגמרת ואיפה מתחילות הסכינים המסתובבות.
לא ידעתי את שמי או את הסיבה בגללה אני שוכבת במיטה ההיא.
לפתע נגלו אלי פנים, עיניים ירוקות כחולות כמו מים, כמו שתי אבני חן, שיער שחור, שפתיים מלאות גדולות אף מעט סוסי, אצילית ויפה, מצח גבוה, אישה – כל האור שבעולם.
והיא מצאה אותי מעל הזמן, קראה לי בשם, החזיקה בידי דברה אלי, ואני הקשבתי לה.
יחד צעד אחרי צעד, השתלטנו על הכאב, יכולנו לו ושמנו אותו במקומו הראוי ויחד יצאנו משם.
קראו לה איריס והיא הייתה המלאך הגואל שלי בלידת בתי הבכורה.
מתוק לבסוף
אכן סוף הסיפור לגמרי לא צפוי.
כמה חשוב המגע האנושי הפשוט והחם
כל כך פשוט כל כך חם
שבוע טוב
שרון, בעיני הצלחת להעביר כל כך הרבה תחושות ורגשות דרך הכתיבה… הרגשתי כאילו כתבת על הלידה הראשונה שלי…