שרון שלי

  שולחן ממני יושב איש מגדלי המשרדים יש לו כתפיים רחבות, שפתיים דקות  ומבט צוחק. לו יכולתי הייתי נעמדת מולו, מחייכת וקוראת לו: "אבא", אבי הנחוש, אבי המאופק, אבי החי.  אחר כך הייתי צוחקת ואבא היה מלטף את שערות ראשי. אלא שאצלי האבא הלך ופחת, הצטמצם כמו יין אדום במחבת, נשאר לו רק מבט.  והוא מביט בי בעיניי חולצת העבודה, והוא ...

  הָיִינוּ שֶׁל הָאֲדָמָה בְּכָל אָבִיב הֵן הָיוּ מִתְנַפְּלוֹת עָלֵינוּ כַּלָּנִית, סתוונית, דבורנית, זומזומית זערוריות, עַקְשָׁנִיוֹת וְשָׁכַבְתִּי בַּתְּכֵלֶת עַד הַקַּיִץ וְעֵין הֶחָתוּל שֶׁלְּךָ הִשְׁחִירָה וְעַכְשָׁיו אַתָּה קַרְקַע פורייה

  סבתא חוזרת מגרמניה ומביאה דובוני גומי לנכדות ונכדים, ואני עוצמת עיניי, הקולות של בנותיי מתערבבים לי בקולות רכים בגרמנית, אני רואה צנצנת בדולח, ממנה ניבטים אלי מזמן אחר, עשרות דובונים בשלל צבעים. הבית בפאתי ברלין, נקי ומסודר, ללא רבב. בתוך ארון זכוכית נחה הצנצנת המבטיחה. בכל מוצאי שבת משה הקטן מקבל דובון, שבוע טוב, שבוע טוב, מעבירים את הצרור הריחני המבדיל ...

              על דעת המקום   לא אוקינוס- ים תיכון לא ירוק עד- חורשת אקליפטוס לא האלפים-  רכס כורכר   ועוד, עלים שבורים  ויבשים נמלים בפרי אקליפטוס ורסיסי מתכת באדמה  

  אני מחזיקה ספר, שירי אהבה סיניים בשם "נהר האהבה" שנתן לי חברי הטוב עודי. עודי מת כשהיה בן עשרים ושבע. גדלנו יחד כמו אח ואחות, את הספר קבלתי ממנו, שבע שנים לפני מותו, ערב גיוסי לצה"ל.   בהקדשה כתב כך:   "שר השיר הראשון בספר מוקדש לך. אמנם את הראשונה מאיתנו, שיוצאת לצבא, אבל גם תורנו יגיע, ונצטרף אליך, ...

  כשהתגייסתי ב 92 התאהבתי בכמה דתיים ודתיות. איילה ודוידי ועוד כמה אנשים יפים וטהורים מבני עקיבא, הם אהבו כומתות אדומות ושרו שירי "אנו באנו", כמוני בדיוק, הוקסמתי. במיוחד אהבתי את השבתות אצל משפחתה של איילה. התעלמתי מכך שהם רוצחים אותך בלילות שבת, בארוחה ובדרך לבית כנסת, לא קמתי להגן עליך, הייתי אורחת ואתה היית בוגד, אויב העם, התביישתי בך ...

        אני ואבא לבד באוטו. נוסעים להביא את אימא משדה התעופה. בוקר שבת, הנסיעה תארך ארבעים דקות. אבא מתכנן לשתוק אותן. אני מנסה לפתח שיחה.  – "מה נשמע?" – "אהמממ בסדר" – "מה עוד? איך היה בלי אמא?" – "קשה מאוד בלי אמש'לך" – צוחק. – "אתה מסתדר מצוין בלעדיה". – "אבל אל תגלי לה". – "גם ...

    חברי הטוב עודי, עזב את הקיבוץ וחי בתל אביב, בדירת שותפים, בחלק הדרומי של רחוב הירקון, אחרי מותו, ספרו לי שנהג להסתובב בעיר יחף, לשוטט לבדו עם כרטיס רכבת, למקום אליו הראה החץ, לשם הלך. כשזה קרה הייתי בארץ זרה, שלג ירד ולי נהיה קר, באביב חזרתי לארץ, הגעתי לתל אביב, חיפשתי את דמותו למרות מותו, את מי שהפך להיות ...

  אהבתי את השיר של צדוק "רימונים":  http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17844&blogID=309 יש לי חולשה לרימון, כילדה בקיבוץ הייתי מקבוצת רימון ומאז, אני מרגישה שרימונים מלווים את חיי כחוט השני.   הם יפים חושניים, מעוררים, שופעים, מתוקים, תפוחים ועוד…   בצעד מהוסס אני רוצה להזמין את כל מי שיש לו שיר, הגיג, קטע פרוזה, ציור או צילום או כל דבר הקשור לרימונים לפרסם אותו ...

יש את הגברים האלה שלי אסור להתחתן איתם, אלו שהופכים לך את הבטן, גורמים לך לשכוח את שמך והופכים אותך לחתלתולה כנועה. אלו שגורמים לך להתמסרות טוטאלית מרוב שהם רגישים נבונים, יפים גבריים מבינים אותך, רואים אותך, קוראים אותך, יודעים אותך ועדין אינם מאבדים פרומיל של גבריות.   הבעיה איתם , מעבר לזה ששכחת איך קוראים לך, הרי אולי עוד תזכרי ...