שרון שלי
אני מחזיקה ספר, שירי אהבה סיניים בשם "נהר האהבה" שנתן לי חברי הטוב עודי.
עודי מת כשהיה בן עשרים ושבע.
גדלנו יחד כמו אח ואחות, את הספר קבלתי ממנו, שבע שנים לפני מותו, ערב גיוסי לצה"ל.
בהקדשה כתב כך:
"שר
השיר הראשון בספר מוקדש
לך.
אמנם את הראשונה מאיתנו, שיוצאת לצבא,
אבל גם תורנו יגיע, ונצטרף אליך, אז
אל תתעצבי אל ליבך יתר על המידה,
ותעשי חיים! זה בסך הכול
צבא!
להת' בסופי שבוע
אוהב
עודי
וזה השיר הראשון:
"געגועים" \ לי האי
"בבואך ישבת על כיסא, עמדת ליד
חלון, החזקת ספר בידיך,
וכשהלכת, שוב לא ישבת על כסא, ולא עמדת ליד
חלון, והספר היה מוטל על השולחן.
כמה עצוב היה הכול."
עודי, בעצם עכשיו, השיר הראשון בספר מוקדש גם לך, שהלכת, עוד לפני שבאמת הלכת. אתה יודע, העולם ההוא שהכרנו שהיה שלנו, מת, הזקן של אבא שלך לבן עכשיו ואני נמנעת ממבטיו. סליחה.
אחרי שהשמדת את התמונות שלך, נותרו לי ציורי המילים האלו, שירים קטנים ומדויקים, מתנה משמיים.
"מה מתוק המוות הנמזג לתוך דמי, מאז נגעה לשוני בלשונך, אהובתי", אבל אני לא הייתי אהובתך, ואהובתך הייתה רחוקה ואתה הלכת והתרחקת אל שיר פרטי משלך, שלא היה בו מן הדיוק והצמצום שבשירי האהבה הסינים ולא נמזגה בו אהבה.
לא הבנתי את השיר שלך והמציאות הרופפת התערערה, כמו בשירו של יאנג טסו "החלום", שני האוהבים מביטים בהשתקפותם בבאר, היא שומטת אבן וכשהם מסיימים להתבונן באדוות הקטנות הוא אומר:
"כשפניתי להביט בך שוב לא היית לידי. ואולי
לא היית שם מעולם?"
אני יודעת שהיית שם
הנה, אתה נותן לי ספר ואני מודה.
עכשיו יש לי ביד את "נהר האהבה",
אני שואפת לקרבי את ריח הספר
ואני מלאת געגועים.
ואני מלאת געגועים.
הקטע שכתבת והציטוטים שהבאת, ריגשו אותי עד דמעות. כל כך הרבה תובנות עצובות מספקים לנו החיים.
שלום שרון
קראתי את הפוסט שלך, לאחר שקראתי את הפוסט של דפנה שחורי על ספרו של עודד כרמלי.
כמה יופי ,צניעות ,ואמת יש בשירים הסיניים האלה. כמה יוהרה יש בגיבובי המילים של כרמלי.
שבת שלום
גיורא
איך בחלקיו הנפרדים והרחוקים של העולם יכולים להיקשר קצוות באותן נקודות השקה. כי מעפר אנחנו, ואליו נשוב.מאיר ורגיש.
איך מחלקיו הרחוקים והנפרדים של העולם יכולים להיקשר קצוות בדיוק באותן נקודות השקה. כי מעפר אנחנו ואליו נשוב. מאיר ורגיש.
תודה לכם, לעיתים הכהה והמוכר הופך שגור ולא נגיש, תגובותיכם הנגישו לי אותו, במובן הטוב.
שרון שלום,
הדלקת נר זיכרון דומע לחברך ולמושג הרעות; הצער העמוק שבהדלקת-נר זו מבטא את אהבת אור החיים ואת אהבת הבריות.
תודה ושבוע טוב — צדוק
תודה לכם, איריס, גיורא, לבנה וצדוק. עם הזמו, הכאב המוכר הופך שגור ולא נגיש, תגובותיכם הנגישו לי אותו וחיברו לרגע למי שאינו.