שרון שלי
שולחן ממני יושב איש מגדלי המשרדים
יש לו כתפיים רחבות, שפתיים דקות ומבט צוחק.
לו יכולתי הייתי נעמדת מולו, מחייכת וקוראת לו: "אבא",
אבי הנחוש, אבי המאופק, אבי החי.
אחר כך הייתי צוחקת ואבא היה מלטף את שערות ראשי.
אלא שאצלי האבא הלך ופחת, הצטמצם כמו יין אדום במחבת, נשאר לו רק מבט.
והוא מביט בי בעיניי חולצת העבודה,
והוא מביט בי ממכסחת דשא ביום חמסין
והוא מביט בי ממושב הנהג ברכב הסעות
והוא מביט בי בעיניו של תינוק שנשכח בטוניס הרחוקה.
הוא מחייך אלי מתוך התכלת
"אבא, אבא'לה, מה שלומך?" אני לוחשת
כש"החיים" המקריים ,מזכירים את המתים הפרטיים.
תודה גיורא על הקריאה, אומנם אצלי אבא חי תודה לאל אלא שהוא קצת מת בחייו.
שרון הי,
כך הדבר כאשר להורינו שנאספו לאבותיהם יש חיי נצח בקרבנו.
עדין ויפה. והלוואי שיעמוד לי כוחי לכתוב מסה על השירים שלנו על הורינו.
תודה — צדוק
תודה צדוק, אני מצטרפת לתקווה שלך.
החיפוש אחר דמות האב הוא נצחי ברמת הפרט וברמת הכלל ,והחיצוני מבשר את הפנימי
אלה הם געגועים לנצח, שלי יקרה
חנה יקרה, היטבת להסביר לי את עצמי, תודה.
מרגש מאד ונוגע ללב. המבט הזה והגעגוע.
מצטרפת לדברים של רקפת, מרגש ומתגעגע.
שלום שרון שלי,
אבא הניבט מן האחרים , הגעגוע לאבא שהיה לפני שהתחיל להצטמצם אל מבט תינוק, אבל יחד עם ההצטמצמות עדין הוא יין, יין שהולך ומתבשל אל צימצומו.עש שיבלע בשאר החומרים שבמחבת, עד שיתאדה.