שרון שלי
סבתא חוזרת מגרמניה ומביאה דובוני גומי לנכדות ונכדים, ואני עוצמת עיניי, הקולות של בנותיי מתערבבים לי בקולות רכים בגרמנית,
אני רואה צנצנת בדולח, ממנה ניבטים אלי מזמן אחר, עשרות דובונים בשלל צבעים.
הבית בפאתי ברלין, נקי ומסודר, ללא רבב. בתוך ארון זכוכית נחה הצנצנת המבטיחה.
בכל מוצאי שבת משה הקטן מקבל דובון, שבוע טוב, שבוע טוב, מעבירים את הצרור הריחני המבדיל בין קודש לחול.
משה מריח ויודע, בעוד כמה דקות סבתא תוריד את קופסת הזכוכית והוא ייבחר לו חמישה דובונים כי הוא כבר בן חמש ואחד לשנה הבאה.
הי חנה, אני קצת חלודה, נסיתי לפרסם את תגובתך אך לחיצה במקום הלא נכון שלך אותה למקום אחר.
אז תודה על המבט, בעקבות הדברים שלך גם חידדתי משהו שאולי לא היה ברור בקטע, החזרה בזמן, המחשבה.
שרון מתוקה. את לא תאמיני. אתמול ממש חשבתי עלייך, ואחרי כמה דקות הגיעה אליי התגובה שלך. קטע הזוי. כי ממש תהיתי לאן נעלמת. ואני שמחה שרק מסיבות טובות ופוריות.
לא יודעת אילו שינויים ערכת בקטע, אבל כשקראתי אותו אתמול, ולא הספקתי להגיב, הוא היה מצויין לדעתי. ודווקא עכשיו הוא נקרא לי פחות שלם. אבל אני ממש ממש אוהבת את הכתיבה שלך. ממש. ממש מקווה שבקרוב יקנו לי את הספר שלך. (טוב, לא ליומולדת… זה קצת לחוץ. אבל בכלל.) נשיקות.
טקסט מצויין. תודה. מומלץ בבלוגוספירה ב-פרוזה.
🙂