שרון שלי
חברי הטוב עודי, עזב את הקיבוץ וחי בתל אביב, בדירת שותפים, בחלק הדרומי של רחוב הירקון, אחרי מותו, ספרו לי שנהג להסתובב בעיר יחף, לשוטט לבדו עם כרטיס רכבת, למקום אליו הראה החץ, לשם הלך.
כשזה קרה הייתי בארץ זרה, שלג ירד ולי נהיה קר, באביב חזרתי לארץ, הגעתי לתל אביב, חיפשתי את דמותו למרות מותו, את מי שהפך להיות כשלא הייתי כאן.
אני עדיין מחפשת.
בחור אחד צועד לבד
נברא מחדש
מתוך מדרכה
עם צריבת אספלט
בסולית רגלו
היחפה
פניו אפורות
פיח ממלא
את הקמטים
בזויות
רק העיניים- נוצצות
כשתי ילדות צחקניות
מול השמש
חבל שלא שמרו עליו יותר. כתיבה משופרת, הבית שני צריך עיבוד נוסף. שנה טובה.
אני מסכימה לגבי הבית השני, אולי עכשיו יותר טוב? אולי
הרבה, הרבה יותר טוב. גם הטקסט הלא שירי מונח נכון, ונוגע ללב.
ריקי יקרה תגובתך נמחקה אך היא בזכרוני, לגבי השם צדקת, זה אותו אחד מרכבת הלילה.
ספור עצוב, כמה נוודים כאלה יש בעיר הגדולה !
עריקים מעצמם ומזולתם
סימן שאלה מהלך
מחפשים לנצח את ביתם ואת עצמם
תועים תחת השמים
עצוב