כמה זול למי אכפת?

כל כך הרבה כבר נטעו בתוכי תקוות כמו יער של הקרן הקיימת לישראל יום אחרי טו בשבט, אף אחד לא יודע כמה מהעצים האלו מתים כמה ימים אחרי. גם אני לא יודעת, חשבתי לברר פעם, אבל התעצלתי ואחר כך שכחתי ואחרי כמה שנים פגשתי יערן, אמיתי, הוא היה יערן ברוסיה, ועכשיו הוא יערן בקרן קיימת לישראל.

הוא דווקא לא נטע בי תקוות שנבלו אחרי כמה ימים כמו העצים האלו אבל הוא אמר שאני צודקת, חלק גדול מהם באמת מתים. זה קצת מצחיק אני חושבת עכשיו על התעודה ששלחו להורים שלי ביום הולדתי, נטעו עץ על שמי, מעניין אם הוא שרד, אני דווקא שרדתי.

אין יערנים אמיתיים בישראל כי אין יערות, אלו חורשות, חורשות מסמרים של הקרן הקיימת לישראל ואין בהם אפילו לא זאב אחד. אל תטרחו לחפש. אין זאבים ולא נמרים ולא אריות, אולי רק תנים וחזירים ודורבנים. וזהו.

אבל לא אכפתי לי בכלל, לא מתקוות נבולות ולא מזאבים שאינם. הקיץ אני אבדוק את כל המרפסות בתל אביב, חדרים חשוכים ואפלים ומוארים, כאלו שהחליפו בהם סדינים וכאלו שלא, לא אכפת ולא אכפת, הבטחות באות בזול, אני אומרת לה. אני שבעה מהבטחות. לא אכפת לי יותר. 

הקיץ אני אשתה מרטיני תפוחים אצל הבורגנים, וודקה תפוזים אצל סטודנטים נצחיים, וויסקי אצל אלו שיש להם הכל ורוצים בחורה כמוני לערב. למי אכפת. עדיף לאטום את האוזניים מלשמוע ולתת לבשר לדבר. זה רק בשר. רק גוף. הקיץ אני אנסה הכל. הרי זה רק גוף. זיעה וזרע ורוק. רק גוף. 

לא אכפת לי אני אומרת לה. לא רוצה יותר את ההבטחות הנבולות מאנשים נבולים שמחפשים משהו שהם לא יכולים לתת ונבהלים ובורחים. עדיף כבר ללכת לתוך האור המסמא והחושך המעוור ולא להאמין עוד. 

רק בשר הם יהיו בשבילי. רק בשר. אני אטרוף אותם ואנגב את הדם שינזל לי מזוויות הפה. צמחונית שכמותי. ככה כל לילה. כל לילה בקיץ הזה, בעיר הזו.

וזהו וככה זה וככה זה כנראה יהיה וצריך להיות. הבטחות מקומן בפה, בין החיך ללשון ורצוי לסגור טוב טוב עם השיניים שלא יפלטו מילים, ועכשיו על הברכיים, על הבטן, על הגב, על הרצפה והמיטה והספה. לא אכפת. הקיץ אני אטעם זיעה מגבות בהירים וכהים ושעירים וחלקים ומנומשים. אני אראה אותם רוכנים מעלי, קפואים כמו בעדשת המצלמה שלי לרגע בזמן שהם פולטים, פולטים מילים. למי אכפת.