פחות ממושלמת כותבת מלים
זה היה מזמן, לפני עשור וחצי, אולי אפילו יותר. למדתי צילום, למרות שהיום אני יודעת שלא ניתן ללמוד לצלם, לא באמת.
זו מתנה מאלוהים ולא תמיד היא ניתנת לרגישים או לחכמים שביננו, לפעמים זוכים בה גם אנשים רגילים לחלוטין ואפילו קהי חושים וגסי רוח כמו צלם אחד שאני מכירה, איש מחוספס ושורט כמו נייר זכוכית, כמו החול שמקרצף את עור הפנים בסופה עד שהם מדממים. ככה.
אבל התמונות שלו, לעמוד מול התמונות שלו. והכל נשכח והכל נסלח. כאילו תת התודעה נפתחת מולי. ממוסגרת בפרודות של כספית. ככה.
אבל אני למדתי צילום, במכללה קטנה, בין מיכלי כימיקלים לפיתוח וחדרי חושך מוארים אדום, פיתחתי אישונים מוגדלים ורגישות לאור. זה לא עובר.
והיה המורה לצילום שאמר 'תחזרו לאחור, אחרי כל תקופה, תחזרו לאחור ותתבוננו בתמונות שצילמתם בעין אחרת, שונה, רק ככה תגדלו' זה אולי הדבר שנשאר בי יותר מכל.
הלוואי שיכולתי לחזור לאחור אחרי כל תקופה. לבחון בעינים אחרות ולגדול. בינתיים אני קוראת את עצמי לדעת. חוזרת אחורה למחברות ישנות וקבצים שלא מחקתי וקטעי דברים ואסופות מילים שפרסמתי.
ואני מחפשת, מחפשת את עצמי מתחת למילים האלו, מנסה להזכר איפה הייתי ואיך הרגשתי בדיוק אז , בפעם ההיא או בפעם הזו. ולא מצליחה לגעת בטעם שעמד אז על קצה הלשון, להיזכר בריח. רק קוראת את המילים.
אולי זו לא הייתי אני בכלל, מישהי אחרת כתבה את כל זה. אני רק נחתי כאן, מכוסה בשמיכת הפוך שלי בחושך. אולי בכלל אלו לא המילים שלי. אני קוראת ולא מכירה. מי זו. מי היתה שם.
היי תמר
ההרגשה הזאת מדברת אלי, פעם קראתי איזה סופרת שהסיוט הכי גדול שלה להמשיך ספר, כעבור תקופה,,, היא פשוט נסעה משם.
אני גם מעדיפה חומרים חדשים
אם כי לפעמים…. ממש לפעמים אני מופתעת ממשהו שאני מוצאת
להתראות טובה
מעניין מה שכתבת. זה באמת עוזר ומגדל לקרוא אחורה? תספרי אם תגיעי למסקנות.
לפחות נותן איזה קנה מידה
שלחתי לך מסר ברשימות.