אתמול הוקרן החלק השני של הסרט הדוקומנטרי "מרגל השמפניה", על וולפגנג לוץ, המרגל הישראלי שנעצר במצריים בשנת 65, בשם ריגול לטובת ישראל בזהות של נאצי לשעבר.      מעבר לכך ש"מרגל השמפניה" (בבימוי נדב שרמן) הוא סרט מרתק, ומומלץ לכם לראותו אם פספסתם, הוא העלה בי את הזיכרון לכל המרגלים כולם, שכולנו כפי הנראה מכירים. בארץ כמו שלנו, נדמה ...

    אין דבר שהורס את דממת השבתות והחגים יותר מקינת הכלבים נטושים.      אני יודעת שזה נשמע כמו שורה משיר, אבל אין כאן שום פיוט, רק סבל צרוף.      הוריהם האנושיים עוזבים אותם לסופשבוע, לפעמים אפילו ליותר, והכלבים נשארים לקונן את בדידותם לשמיים, קוראים להורים שנעלמו להם.      חתולים נושאים את הבגידה בשקט, וכשחוזרים ההורים האנושיים ...

ימות המשיח הגיעו ביחד עם הבלוגיאדה. לכל אדם פיסה משלו להציג את עצמו. כבר לא צריך לרכוש אדמה בירח, אנחנו כבר שם, כובשים את הרשת במילים. ווי, ווי, ווי, כמה מילים…       והתחרות? בשביל מה צריך קרבות בוץ? ג"יו-ג"יסטו? האבקות קרקע? הלאה הקולוסיאום!!! כבר כאן, בסמטה הכי עולת-ימים ומנומנמת ברשת, התפתח לו מרוץ מלהיב, מי יתברג לרביעייה הפותחת. מי ...

    בלילה, אור לערב יום כיפור, רונית בר-לביא ואני התקשקשנו לנו קצת בבלוגה, על כל מיני דברים הקשורים לנשים בימינו. אז החלטתי להרחיב את חשבון הנפש לקראת יום הסיגופין הבא עלינו לטובה.      אני נזכרתי בחוויות מבחרותי, כיצד אנחנו הנשים נהגנו להמציא לעצמנו כל מיני תירוצים שימנעו מאיתנו (עלק ימנעו), לקפוץ למיטת הבחור בלילה הראשון. הטריק המקובל היה ...

     באחד האמשים, פתאום התגלגלה שיחתי עם אחותי לאוכל שהיה מוגש פעם בחתונות. שנים לפני עידן הקייטרינגים המשובחים, כשכל אחד מתגאה בבופה יותר מפואר השני, כשהאוכל כבר לא נקרא סתם אוכל, אלא פיוז'ן, ובכל חתונה יש סושי ומקסיקני וצרפתי ואיטלקי ומקסיקני ועל-האש ודגים, היו פה "חתונות צנע", מה שנקרא. חתונות על טוהרת האוכל האשכנזי. זוכרים? אני מניחה שמי שהוא ...

    הנה פסקה מתוך אגרת לנשים, שנשלחה מקופת חולים מכבי, שקיבלה אחת מחברותיי:    "מתוך דאגה לבריאותך, אנו פונים אלייך בבקשה להשתלב במאמץ המשותף לך ולנו, לגילוי מוקדם ככל הניתן של סרטן השד, תוך שילוב בדיקת הממוגרפיה בשגרה הנשיית שלך."      ממתי השדיים שלי שייכים למדינה? ממתי בריאותי הפכה ל"מאמץ משותף לי ולקופת החולים"? חשבתי שאני, בדעתי הצלולה, ...

      ברצוני להפנות את תשומת לבכם לבלוג כאן בבננות, "אישה מוכה: סיפור מהחיים". הבלוג הזה הוא של אחותי האהובה, שולמית, שהיתה אישה מוכה על ידי בעלה.      היא פתחה את הבלוג במיוחד כדי לחלק את סיפורה עם נשים אחרות שהן היום במצבה, כדי שתוכל ליעץ, לתת כתף ותמיכה לנשים שעדיין נמצאות בזה.      נודה לכם את תפיצו את הלינק ...

    זהו. אתמול העברנו את אימי לבית האבות הסיעודי. זהו. צריך להשכיר את ביתה, לזרוק רהיטים וחפצים ישנים, לבדוק את הארונות. מטלה קשה. אחותי הלכה אתמול לשם, לאסוף דברים חשובים. אלבום התמונות המשפחתי, למשל.       כמה אהבתי את האלבום הזה. כבד, ענתיקה, ריחו הטחוב האהוב. המון תמונות יש בו, שלנו ושל כל מיני קרובי משפחה שלא הכרנו, בעיקר ...

  יש לי שלושה אחיינים. את האחת גידלתי, רחצתי, האכלתי, קמתי למענה בלילות ועשיתי את כל הדברים שעושה אימא. את השניים האחרים הקפצתי על ברכיי ורקדתי להם "על ישראל חי" כדי שיאכלו את הדייסה.      אבל יש לי עוד אחיין אחד – אחיין אבוד. מדי פעם אני חושבת עליו. איך ייתכן שיש לי קרוב משפחה בעולם שאינני מכירה. קרוב-כה-קרוב, ...

       בנערותי, ראיתי לפעמים את חנוך לוין מדשדש ברחוב, או עולה לקו 4 או 5. כנראה שגרנו באותה שכונה. פעם, הוא בדיוק עלה לפניי באוטובוס, ולפניו עלתה אישה בעלת ישבן. וזה נראה ככה: אני, נערה בת 14, עוקבת בעיניי אחרי חנוך לוין, שעקב בעיניו אחרי הישבן הדשן שהתרומם מעליו.      תוך כדי כך חשבתי על הסיטואציה המגוחכת ...