חנוך לוין והביג טוכעס

 בנערותי, ראיתי לפעמים את חנוך לוין מדשדש ברחוב, או עולה לקו 4 או 5. כנראה שגרנו באותה שכונה. פעם, הוא בדיוק עלה לפניי באוטובוס, ולפניו עלתה אישה בעלת ישבן. וזה נראה ככה: אני, נערה בת 14, עוקבת בעיניי אחרי חנוך לוין, שעקב בעיניו אחרי הישבן הדשן שהתרומם מעליו.

   תוך כדי כך חשבתי על הסיטואציה המגוחכת שנוצרה באותו הרגע בקו 5, ובמקביל, האם לוין חושב על הביג טוכעס הבא שיככב במחזה שהוא בדיוק כותב, ולמה כל כך מעניין אותו ביג טוכעס כזה, כשמאחוריו עולה סירונית בת 14 במכנסי בטן וחשוף גב.

   אבל הביג טוכעס ניצח.

   לוין באמת הוקסם מביג טוכעסים, כך התחוור לי מאותה נסיעה בקו 5, וגם כעבור עשרים שנה, באיזה הקרנת עיתונאים במוזיאון תל אביב, שאליה הוזמן גם הוא. שוב צפיתי בו צופה בהתפעלות בביג טוכעס של איזו שחקנית עולה, שלימים אפילו התפרסמה. לה היה ישבן הרבה פחות דשן מהאישה ההיא מקו 5, אבל גם לכוכבנית היה מה לתפוס.

    לימים, שמעתי "גיבוי טועכסים" מחברה של חברה, ברזילאית בעלת ישבן נאה מאוד, שעם עלייתה ארצה הלכה לעבוד כמטפלת לילדיו של לוין, וזכתה לכמה הצעות מגונות מהמאסטר.

   לווין היה גיבור התרבות הכי חשוב שלי בנעוריי בשנות השבעים. כבר בגיל 13 ראיתי את "נעורי ורדל'ה", ומאז לא פספסתי שום מחזה שלו. כך שלראות את גיבור התרבות שלך מדלג בהבעה סהרורית בשכונת מגורייך, לבוש בסמרטוטי "אתא" מהוהים, נראה כמו קבצן כחוש יותר מאשר כמו סטאר ענקי, היה בגדר טרפיה מצוינת, או אולי שיעור חשוב לחיים. הנה צועד כאן בכיר היוצרים הישראליים, ולא מתבייש לנסוע באוטובוס כמו כל העמך, בלי שום גינוני סלב מתבקשים.

    ושוב אני חוזרת אחורה וקדימה, אחורה וקדימה, לשנות השמונים, ונזכרת במה שסיפר לי בן זוגי, ששיפץ פעם ללוין את ביתו. במקום שבן זוגי ישפץ ולוין יכתוב, ניהלו השניים מדי יום טורנירי שחמט שארכו שעות, יושבים זה מול זה בחדר העבודה של לוין, לא פוצים פה, ורק שוברים את הראש על המהלך הבא.

   בצהריים הם היו עושים הפסקה קצרה כדי לאכול ביחד. כעבור שנים גילה לי בן זוגי שלוין היה אוכל את מנתו בצלחת האמייל של ילדותו, רק בה הסכים לאכול, והיא כבר הייתה סדוקה ומהוהה, מזכירה את פלך כתריאליבקה, משם הנצו גיבוריו.