ספת אהבה

התעוררתי עם פחד גדול מפני מות אימי. הלכתי לשטוף פנים והרגשתי את הפחד בחזה, וניסיתי לשחזר את שרידי החלום: היא בדירתי דווקא, חולה בליבה, אומרת שתלך לשכב על ספת-האהבה בחדר העבודה שלי, שהיה פעם פינת אוכל. אני חושבת לעצמי איזה מין מקום לא נוח לישון בו, ספת-אהבה, ומביאה את המדחום למדוד לה חום. והמדחום סדוק, או בעצם נשבר, והדביקו את שבריו בגסות בדבק.

   פתאום אני חושבת על אדם, למה דווקא עליו, למה ברגע זה, ואז נזכרת שחלמתי גם עליו, כנראה קרעים מחלום אחר, שהתערבב בזה האחרון, שעימו הקצתי עם אותו לחץ חד בחזה.

   אני מנסה לברר לעצמי את סיבת פחד המוות שאפף אותי. הרי זה לא בלתי סביר אצלי, פחד מוות, מכרים ותיקים אנחנו. אני מכירה אותו מכל הכיוונים, לפני ולפנים, ערכתי איתו הכרה כבר לפני שנים רבות מספור. עודי תינוקת בכיסא גבוה מול חלון המפיץ אור יום חיוור, כנראה בחורף, ואני זוכרת את תחושת המוות, הלבד שבמוות, פחד מוות מוצק ומוכר כמו זה שאיתו קמתי עכשיו.

    משחזרת עוד פיסה מאותו חלום אחר, אולי זה שלפני האחרון – בזמן האחרון אני מקיצה בשנתי יותר מדי, מקיצה ונרדמת שוב, לא תמיד מיד, סממן של שנת זקנים, האם התחלתי את העידן הזה בחיי? אני משחזרת בחלום את עצמי בקליפורניה, הולכת למצוא שם את אדם שנעלם. אני יודעת טוב מאוד שהוא לא נעלם, סתם מת לו, וכבר לפני שנים רבות, אבל בחלום אני נוסעת לשם במיוחד כדי למצוא אותו. לשם מה, כדי להשכיב גם אותו על ספת האהבה שלי?

   שום ניסיון להפיג את הכאב בחזה לא צולח: לא מים קרים, לא ניסיונותיי הנואשים לחבר פיסות חלומות לתובנה מודעת, לא התרפקות על פרוות החתול. זה ישן בתוך הכיור, מכורבל כמו בייגל'ה, פוקח עין אחת כדי להביט בי ושב לנחור בשנתו.

   ואני על ספת-האהבה, חושבת עליה, צונחת עליה, הולכת לישון עליה בצורה עקומה כמו אימי הגוססת בחלום, כמו החתול המצמצם את אבריו עד כדי גיחוך, בכיור הקטן שבשירותים, שהוא הרבה יותר זעיר ממידותיו, אבל החתול יודע להסתדר בכל מצב, מגדיל ומגמד את אבריו בפקודה אחת קטנה למוח, ואילו אני מצניחה את גופי הגדול על ספת האהבה ומנסה לצמצם את עצמי בלי הצלחה. 

"ספת אהבה" הוא סיפור קצרצר, מתוך סדרת סיפורים קצרצרים שלי, שטרם ראתה אור.
 
כל הזכויות שמורות למחברת.