יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לונה הייתה מייללת אל הלבנה
כורעת אל השוקת המהבילה, מטבילה
אחד אחד עשתה להם אמבטיה
טובה
חמה
אפילו יצקה קצת שמפו, לתינוק
שיהיו יפים וריחניים, גם במותם
לונה, שהיתה אימי, ילדה עם שיער שחור
עיניים חומות ופה קטן
לונה שמכרה ממתקים בכיכר
הייתה הורגת אותם אחד אחד
מטבילה בגיגית החמימים
מלטפת גוום הצר
לא 'כפת לה שערם הנחמס מן המים
לונה אימי הייתה מטביעה חתולים
אני בתה מחייה אותם בידיים
שכתבו יותר מדי כאב
מתוך שירי "מחזור חיי חתול"
כל הזכויות שמורות למחברת
מוזר לבוא לשיר אחד של משורר. חסר ההקשר, השפה הפנימית וכולי, ובכל זאת צריך להתחיל היכן שהוא, וכבר למדתי שלפעמים לא חשוב היכן, וכאן, זה להתחיל בשני צמדי הפכים. ילדה קטנה עם פה קטן שמכרה ממתקים בכיכר וידיה עשו מעשים אכזריים ומטורפים, הריגת חתולים אחד אחד (הטירוף מתבטא יותר ביציקת השמפו מאשר בהריגת החתולים). ומנגד ילדה שכאבה מן הסתם קשור לאחור, שגדלה לכתוב את הכאב ולהחיות את החתולים (בעצם להחיות את החתולים שהרגה אימה!).
עולה השאלה של מידת הביוגרפיות, של ההקשר בתוך כלל היצירה וכו", אבל מחוץ לזה מעניין היחס בין הדורות; לפעמים הדור הצעיר נחדר שליחות שעניינה להשלים את הטוב שהקודמים לא הצליחו, ולפעמים, כמו במקרה הזה, בת יכולה לנסות להפך את הרע שאימה עוללה.
צדקת בכל יחזקאל. ניתוח מושלם, בחיי. גם בלי להכיר אותי ואת כתיבתי. ואם נדרשים להיבט הביוגרפי, לצערי הוא נכון ואינו רק דימוי. אימי באמת הטביעה חתולים בילדותה.
זה סיפור מעניין מאוד. איך ילדה יודעת מה עשתה אימה בילדותה? האם היא סיפרה, אולי כדרך אגב, התפארות, חרטה, גילוי סוד, המתקת סוד, שמועות עליה מאחרים? לא חייבים לפתוח את זה, אבל לא הייתי בטוח שמדובר ברקע ביוגרפי קונקרטי. אוּוָה!
האמת כואבת יותר, יחזקאל…. חחחח.. אימא שלי היא קצת פסיכופטית.. היא באמת התפארה בזה כשסיפרה לנו על כך. אוח, החיים קשים. הרבה כתבתי עליה ב"רשימות", ובטח עוד אכתוב עליה, כי טביעת כף ידה חזקה בנפשי. ופה ההטבעת חתולים היא אמת, וכמובן דימוי למעשיה האחרים – בנו.
וואו.. השיר שלך צמרר אותי.
שיר חזק כל כך.
תודה דארלינג.
שיר חזק ומצמרר. כשהייתי בנח"ל קראו למנהג המגונה הזה: ללמד גורים לשחות. למעשה, פוש, כלבתנו האהובה ניצלה מגורל דומה, עת קיבוצניקים מהגושרים התכוונו "לגייס אותה לנחל" דהיינו להשליכה לירדן ומקורותיו. סיגלית הצילה אותה מהם ולקחה אותה אליה הביתה, שנהפך לביתנו עם השנים. נשמה גדולה. כבר יותר מעשר שנים אחרי, פוש עדיין מקשקשת בזנבה ושמחה לקראתנו כאילו אינה זקנה בת 16+.
תודה מיכה. והסיפור על פוש מצמרר, אבל אני שמחה שהיא זוכה לחיים טובים ומפליגה בחייה לשנים ארוכות. כיף לה כיף לכם.
איך אני אוהב את השם הזה, לונה, שזה ירח, או לבנה…
אני ממש רואה אותה, בלילה, לאור הירח, מטבילה חתולים בדממה. והחתולים אוהבים אותה, את הילדה הקטנה, ומאמינים לה… אלוהים!
היי יעלה, זה כל כך קולנועי.
תודה,
יוסי
אחוקי, והעניין הוא שהכול אמת.. לא הורג? אתה פירסמת את הקטע מליבשן על הזקנות שיעשו הכול למען החתולים, ופה היתה ילדה, אימי, לונה-לבנה-לינה שמה האמיתי, שהטביעה גורי חתולים בשמחה.. עד היום זה עושה לי צמרמורת…. זה שהורים מספרים לך דברים כאלה בגאווה.
שיר נפלא וכואב ואמיתי . כמו שאת כותבת יעל. גם שירה וגם פרוזה.
ועל האמת למדתי כשהייתי מנוייה שלך ברשימות.
אוהבת את הכתיבה התמציתית בשירים
ואת הריתמוס. כאן הוא ריתמוס של מצעד עם תופים שאי אפשר לעוצרו.כמו את החיים . כמו את הרוע וכמו את הטוב. שלך יעל.
אוי מירי מירי, תודה תודה תודה תודה. כמה מחממות את ליבי מילותייך. תודה תודה תודה ושוב תודה. נשיקות יקירתי.