על הספסל בגן

 פרק מתוך הרומן "סוף סוף רומן" (הוצאת חרגול)

על הספסל בגן

כל מה שהיא ידעה, זה שהיא הולכת לנשק לו את הצורה ברגע שיגיע. הוא יגיע? שאלת השאלות. בהתחלה זה היה שש, אחר–כך שבע וחצי, ועכשיו עוד מעט תשע. מנסה להיזכר: הוא אמר בסביבות שבע–שבע–וחצי? אבל אפילו בשעון–קיץ זה יוצא כבר כמעט חושך. התחלחלה: אם יבוא, היא עלולה לא לזהות אותו. היא עלולה להריח מישהו אחר ולחשוב בטעות שזה הוא, להתנפל עליו מאחור בחיבוקים, וזה הסוף שלה. ככה לחבק גברים זרים? רומן יבוא וימצא אותה מתמזמזת עם מישהו שהיא חושבת שהוא רומן. עוד עלולות להיכנס לו לראש כל מיני מחשבות מלוכלכות. והכל בגלל זיהוי שגוי של ריח. היא לא מסוגלת לחשוב איזה מחשבות עלולות לעלות בראש שלו. ואז זה באמת יהיה הסוף שלה!

מה שבטוח, שיש שם ריח של עשבים חיים. מאיה אוהבת את זה. זה ריח כמו של מוּשְק. טוב במיוחד לאוהבים. הריח מציף את הנחיריים, נספג במחזור הדם, עולה להם לראש. ואחר–כך, כל פעם שהם נזכרים בפגישה – הם נזכרים בריח הזה. היא קטפה איזה פרח למשחק הכן–אוהב–לא–אוהב, וחשבה, איזה שטויות שגברים מסוגלים לגרום לך לעשות. במקום להריח גברים את מריחה פרחים. ועוד פרחים ועוד פרחים. והוא עוד לא הגיע. אז יש זמן למחשבות. למשל, לשאלת השאלות: מה אני עושה כאן בכלל? וכמעט עמדה לקום ולעזוב. מצידי, שימצא ספסל מנוקד בעלעלים, אדמה מנוקדת בעלעלים, ובאמצע סימן ריק בצורת לב וכפות רגליים בעקבים: מאיה ישבה כאן פעם. מאיה כבר לא יושבת כאן יותר.

אבל אין שום סיכוי שתקומי, נכון? תודי. הרי אין לך ממי להסתיר. את רק מרמה ככה את עצמך, בניסיון נואש להשיב לעצמך את כבודך האבוד. כשהוא יבוא, את תשכחי לגמרי שפעם חשבת בכלל לקום מכאן. את תקפצי עליו ותגררי אותו למקום שבו תוכלו לעשות אהבה בלי שאף אחד יראה אתכם. בעצם לא איכפת לך שיראו: את כבר מרוכזת לגמרי בריח צווארו. מתה לנשום אותו לתוכך עד שתמותי מרוב הרחה.

מרוב מחשבות מענגות על ריחות וצווארים, שכחה מאיה את העיקר. והעיקר זה שהוא מאחר. איפה הוא? מה הוא עושה עכשיו? יותר נכון, עם מי הוא עושה את זה עכשיו במקום להיות איתה? איך הוא מעז להפסיד כמה דקות נפלאות במחיצתה? היא לא תעשה לו את זה אף פעם. כשהוא יגיע, היא תגיד לו את זה. אם יהיה לה אומץ. אבל הרבה יותר מתקבל על הדעת שהיא תעשה לו פרצוף. בזה היא הכי טובה. פרצוף נוהם מסמן: איחרתָּ, פויה, ואני לא אסלח לך לעולם. פרצוף חתום שסתם שותק אפשר להבין בתור: אני לא אסלח לך לעולם, אבל אחרי שתי נשיקות וכמה חיבוקים מתמרחים אני מוכנה לחייך ולהתפייס. יש הרבה סימני דרך. גן עדן של סימנים. ועל כולנו מוטל לפענח אותם.

זה מה שיקרה עכשיו? לא בטוח. בכלל לא בטוח. עוד יכולות להיות לו הפתעות. הגבר הבא שעובר אני עושה לו עיניים. ורומן מצידי יכול להתפוצץ. אבל במקום לעשות עיניים לגבר הראשון, היא מוציאה מהתיק שפתון ומראה קטנה ומשפרת במומחיות את צבע השפתיים. שלא יבוא חס וחלילה ויתפוס אותה לא מוכנה. חוץ מזה, הרי בשביל זה המציאו את האיפור, לא? בשביל להעביר את הזמן כשמחכים לפגישה.

מוחה נטרד בבעיה: מה עושים גברים באותו מעמד? משננים את שערי המניות בעמודי הבורסה? מסירים ממירווחי השיניים שלהם שאריות מארוחת הצהריים שנותרו להרקיב בפה? מצותתים בחשאי לקיבתם? מרחרחים את בתי השחי כדי לבדוק את טריות הדיאודורנט? חוזרים ובודקים את תקינותם של כרטיסי האשראי שלהם? (אחר–כך, במסעדה, לא נעים, שלא יעשו לנו פתאום בושות.) ואולי הם מנהלים שיחת זימה, שכם לשכם, עם גבר אחר שממתין לפגישה?

ואחר כך הם עוד מעזים להאשים אותנו שאנחנו מאחרות לרנדֶווּאים! אם הוא לא מגיע תוך דקה אני היסטוריה. אבל אחרי דקת המתנה באה לה עוד דקה. ועוד דקה. ועוד אחת. הרי לא תפסידי את הזדמנות חייך לראות אותו. בייחוד שכבר הגעת עד עכשיו: התרחצת, התבשמת, אולי גם התגלחת, יֶנטֶה? מה לא עושים למען התענוגות הארציים. יעיד על כך מניינם של הזוגות הנמרחים על ספסלים בגנים הציבוריים. מספר הממתינים בגפם רק מחזק את הטענה.

תמיד יש להם מבט אשם בעיניים ורגל נוקשת בעצבנות. כל רגע הם מציצים בשעון. הגברים מסרקים את שיערם, הקירחים את פדחתם, והנשים מוציאות לשון ועושות וויש מהיר ויסודי על השיניים, בודקות שוב ושוב ששום טיפת שפתון לא גלשה מהקווים.

ברגעים כאלה הכל מדוד. אסור להיתפס עם תנועות לא רצויות ובלתי–רצוניות. בתנועות אסורות אלה כלולים קימוט מצח וישיבה רפויה בגירסה לנשים, חיטוט באף וכחכוח מכוער המסתיים במטח– יריקה בגירסה לגברים. המתנת–יתר רק מחמירה את הבעיה, שכן קצרי–הרוח עלולים להתרשל, ולהיתפס עם תנועות המכערות את עצם קיומם אפילו בלי שישימו לב לכך. 

אז הוא בא או לא? בכלל לא מגיע לו אחת כמוני. מכשפה, זה מה שהוא צריך. היא כבר תלמד אותו מה זה. אחרי טיפול האח"מים שלה הוא יזחל אלי על ארבע כמו בובל'ה, ועוד יבקש מנה אחרונה. לא מגיע לו ללקק לי את הנעליים. בבקשה, שיבוא כבר, שלא יעשה לי את זה. אני כל–כך מתגעגעת. אם הוא בא עכשיו, אני סולחת לו על הכל. אני אנשק אותו בכל פינה בגוף ואעשה לו טוב, כמו ששום אשה לא עשתה לו בחיים.

מה הגבר הזה מביט???? אין לו לאן להסתכל? טוב, הגיע הזמן להתקפל. אשה ככה לבד היא פירצה לגנב. מה הוא מביט ככה? ממש מלקק את המיקרובים. רגע, זה לא רומן שם, מרחוק, ליד המזרקה? בחיי שהוא מתנועע בצורה ממש מגעילה, חשבה מאיה והמשיכה להביט בגבר המתקדם לעברה. מסורבל, זה מה שהוא. זז כמו דוב. ואיזה רגליים עקומות. שום תירוצים לא יתקבלו. תהיי אמיצה. אל תיתני לו לרכך אותך. כן, כן, מכירים אותו. הוא יבוא וישר ירצה לקבל את החיבוק שלו. ישמיע חצי התנצלות בשפתיים רפות ויצפה שתתנפלי עליו בנשיקות. רגע אחד מיסטר. לאשה הזאת יש חוקים, יש רספקט, זו לא אחת שמתקפלת בשנייה, ברוך– הבא–הדרך–פנויה, קדימה–הפועל.

תהרגו אותי אם אני מבינה איך מישהו יכול לחשוב שיקבלו אותו ככה, בזרועות פתוחות, בלי התנצלות של חצי שעה לפחות. פה, דארלינג, קודם כל עושים את המוות, רק אחר–כך בא תור הפוצי–מוצי. אם הוא יעז לגעת בי אני קמה והולכת. בחיי, הוא התלבש יפה. במיוחד בשבילי. איזה מתוק. ומה יש לו שם ביד? אולי מתנה? שיחלום שאסלח לו כל–כך מהר. אני מקציבה לו עשר דקות לנזיפות. ואחר–כך? אחר–כך אלוהים גדול.

החולצה שלו פתוחה. אני כמעט מסוגלת להריח אותו. הוא די יפה, בעצם. נראה טוב עם הג'ינס והטי–שרט הלבנה. נחמד להביט בו כשהוא בא ככה לקראתי, מתקדם באיטיות כי הוא יודע שאני מסתכלת עליו טוב–טוב. טוב, הרי גם הוא מסתכל עלי. אוי, הוא מסתכל עלי! מה הוא רואה? אני נראית בסדר? מזל שהתאפרתי לפני רגע. רק לא לחייך. שלא יחשוב שהתרככתי. איזה מאמי. הוא מחייך אלי. אז איך אני יכולה לשחק את הקשוחה? אני ממש מרגישה צביטה בלב ומתיחות בשדיים ובטח כבר רטוב לי לגמרי למטה. כבר ממש כואב לי שם. אם אני לא נוגעת בו הרגע אני מתה. כל הגוף שלי יתפורר לחתיכות. די כבר, אני רוצה להרגיש אותו. אני אוותר לו על הכל. הכל. נו, רק שיבוא.

אלוהים, איזה ריח מתוק יש לו. כל–כך התגעגעתי אליך, אתה יודע? חמור, בכלל לא מגיע לך. כבר נורא דאגתי. חשבתי שלא תגיע. בכל זאת עכשיו כבר כמעט עשר. תהיה הגיוני. ועוד במקום כזה. אתה יודע כמה גברים כבר אכלו אותי לארוחת–ערב במבטים שלהם? לא איכפת לך בכלל? זה מתנה בשבילי? לא? אז תפסיק לנשק. תודה שאפילו לא חשבת להתנצל. אתה תמיד מתייחס אלי כאילו אני משהו מובן מאליו כזה. אבל שתדע לך שאני לא מכניסה גברים לחיים שלי בכזאת קלות. בסוף זה רק מתנקם בך. בכלל, אני צריכה לחשוב טוב–טוב על היחסים שלנו. לא בטוח שאני מעוניינת להמתין לך כל החיים עד שתגיע מאיזה מקום. מי מאיים? אני בסך הכל אומרת שאני לא מוכנה ליחסים כמו שאתה רואה אותם. מותר לי, לא? אני רוצה שתראה גם את הצד שלי, שתתחשב בי. אתה לא יכול לצפות שהחיים שלנו יתנהלו רק לפי איך שנוח לך. יופי, אז יש לך חיים עסוקים! ומה עם החיים שלי? כמעט שעה וחצי חיכיתי לך. את כל התוכניות שלי ביטלתי בגללך. ומה אני מקבלת בתמורה לכך שאני מנסה להתאים את החיים שלי לסדר–היום העמוס שלך? איחור של שעה. באמת שאני לא מבינה אותך. אפילו לא איכפת לך מה הייתי צריכה לעבור. – אני כן אאשים אותך. – אז אין לי מה לעשות בחיים שלי, טוב? – לא איכפת לי. – שייהרסו, הם כבר ממילא הרוסים. – אל תחלום אפילו להרגיע אותי. – ומה זה יעזור? כמו כוסות רוח למת. – אל תיגע בי. – בדיוק. – זה פשוט גורם לי לחשוב על היחס שלך כלפי. – באמת? לא רואים עליך. – זה מה יש. – אני צינית? אל תצחיק אותי. – אני כבר לא רעבה, הוצאת לי את כל התיאבון. – טוב, אתה מקבל אותי גם עם החרא, וזה מה שיש עכשיו. – לא מעניין אותי אם לא מוצא חן בעיניך. – מי מעניש? תנסה לחשוב מי פה המעניש. – למה מי איחר? אולי אני איחרתי? – אני לא רוצה ממך טובות. – מזמן הפסקתי לקוות. – אין לך זכות להגיד לי את זה. – די, אני הולכת. – לא, אני לא רוצה להיות הגיונית. אני יושבת לי פה, מתפוצצת מעצבים, מתה מדאגה, אולי קרה לך משהו, אולי תאונת דרכים, אולי התפוצצות, אולי התנקשות, אז אל תדבר איתי על היגיון. אני כבר חולה מרוב היגיון. – מי מדבר על לעזוב? – לא רוצה, טוב, מה תעשה לי? – מכירים אותך. – אם ככה אז אני רוצה שתבטיח לי שתנסה לראות את היחסים שלנו גם דרך העיניים שלי. וזה אומר, למשל, שאם אתה לא מסוגל לבוא בזמן אז אל תקבע איתי שעה, רק כאשר אתה בטוח שתגיע. – תראה, זה מלחיץ אותי, ככה אני. – אני כן מקבלת אותך כמו שאתה. – כן נכון. – טוב, מה אתה רוצה? אתה פוגע בי. ואני חושבת שלפחות מותר לי לבקש ממך להתחשב במה שאני מבקשת. – כן. – גם אני. – טוב. – אתה מתוק. – אני מצטערת שאני יכולה לפעמים להיות כזאת מכשפה. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אבל ממש פגעת בי, אתה מבין? – כן. – אתה סולח לי? – אתה נורא חמוד, אתה יודע? – אני מבטיחה שבפעם הבאה אני לא אתנפל עליך ככה. אני פשוט כל–כך מתעצבנת כשאתה מאחר לי. אני מתחילה לפחד ואז באות לי כל מיני מחשבות מטורפות לראש. – אני יודעת איזה? שאתה בוגד בי או משהו כזה. – בטח שכן, אבל תנסה להבין את הצד שלי. – אני? בחיים לא אעשה לך את זה. שלא תחשוב אפילו. ממש העלבת אותי עכשיו, אתה יודע? – סולחת. בטח שסולחת. תמיד אני בסוף סולחת לך, לא? – כי אני חושבת שאתה מיוחד ונהדר ונפלא, ושאתה שלי. – תודֶה שזה מה שרצית לשמוע. אז הנה, הוצאת את זה ממני. – אל תתקמצן, תן קצת להריח אותך. לעורף שלך יש ריח נהדר. – הנה בסוף אנחנו יושבים על ספסל ועושים אהבה. – ואפילו מסוגלים להגיד את זה, שאנחנו עושים אהבה. – גם אני אוהבת אותך. אל תפסיק לנשק.