יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
כשהייתי בטירונות, הייתה איתי בתו של סופר ידוע. כולם התלחששו שהיא הבת של ההוא, הסופר. השיא היה כשהוא בא לבקרה בשבת, ביום הורים. אז געשו היטב הרגשות בבסיס.
באותם ימים מאוד הערצתי את הסופר הזה. אהבתי את רשימותיו וספריו. גם אני מאוד התרגשתי מבואו. במהלך חודש הטירונות הזדמן לי לשוחח עם בתו כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אפפה אותי אימה לגבי גורלה.
היא הייתה מוזרה, בלשון המעטה. למרות שלבשה כמו כולנו, את המדים שהונפקו לכולן באפסנאות, היא נראתה אחרת. כמו זקנה. לא קיצרה את החצאית הצבאית, לבשה את החולצה והסוודר באופן משונה, הליכתה הייתה מהירה ודיבורה מהיר, לא הכי ברור, ואובססיבי.
היא נראתה לי במצוקה נוראית, אפילו שכבת שמונה-עשרה עדיין לא ידעתי רבות על נפש האדם. הפליא אותי שאף אחת, כולל הקצינות, לא מבחינה בהתנהגותה המשונה שממש זעקה לעזרה.
היא הייתה נערה אינטיליגנטית מאוד, חדורת מוטיבציה לשרת הכי טוב את המדינה, להתנדב ליחידות הכי קשות שמאפשרות כניסה לבנות – ממש פטריוטית קטנה. וזה נורא מצא חן בעיני המדריכות והקצינות, ששיבחו אותה בכל עת, קידמו אותה, ואפילו העניקו לה את אות החניכה המצטיינת בתום הטירונות. הן טענו בסיפוק שיקדמו אותה בצבא, ושבתוך שנה היא תהיה סג"מית על בטוח.
נדמה היה לי שאני היחידה בכל המחנה שמבחינה שמשהו לא בסדר שם. דאגתי לשלומה, אבל מה כבר יכולתי לעשות? כולם היללו את השתדלותה למצוינות, את העזרה שהעניקה לחניכות הכושלות, ואת המרץ האדיר שלה. מרץ? לי זה נראה יותר כמו כפייתיות חרדתית ומסוכנת.
שכחתי מכל זה כמובן, ועברו להן ארבע שנים. נרשמתי לסדנת שירה. בערב הפתיחה של הסדנה התיישבתי בקצה השולחן, היכן שנשארו כמה מקומות פנויים. המתנתי כמו כולם כי המנחה עדיין לא נכנס. לא דיברתי עם איש וקצת התכנסתי בעצמי.
בעודי יושבת כך, מכונסת, התיישבה מישהי בכיסא לידי. לא הבטתי בה, אבל מהר מאוד הבחנתי בזרועותיה: הן היו מצולקות בחתכים נוראיים, צפופים, לאורך כך הזרוע, בצידה החיצוני. זה המם אותי, אז הפניתי ראש והבטתי בה.
הייתה זו אותה נערה מבולבלת, חרדתית והיסטרית מהטירונות, הבת של הסופר הידוע. הייתי בשוק, אבל לא דיברתי איתה. די מהר עזבתי את אותה סדנה.
ועברו עוד שנתיים. הצטרפתי לחבורה ספרותית מסוימת ופגשתי יוצרים צעירים מעניינים. איכשהו הגיעה השיחה עם אחד מהם לבתו של אותו סופר מפורסם. הסתבר שידידי ואותה נערה מוזרה היו ידידי נפש ביסודי ובתיכון. הוא סיפר לי על ניסיון ההתאבדות שלה, שהתרחש חודשים ספורים אחרי שהתגייסה לצבא, על האשפוז הארוך, ועל סדרת אשפוזים נוספת מאז.
הרבה דברים סיפר לי ידידי על ילדותה ונערותה של אותה בחורה, בתו של סופר מפורסם. על הזנחה נוראית מצד אביה, הסופר המפורסם שעזב לפרקים ארוכים את המשפחה בארץ ונסע לחו"ל. על אם חולת נפש שחיה רוב הזמן כלואה בעולמה, בלי יכולת לטפל בילדות. על דלות כלכלית. על חלון שנפרץ פעם בחורף, ולא היתה לאם יכולת נפשית וכסף לתקן, והם נשארו ככה בקור. על ימים של רעב כי לא היה אוכל בבית, בין אם לא היה כסף או שהאם הייתה כה מכונסת בעצמה, שלא הצליחה לספק את המעט לבנותיה. על התנהגותה המוזרה של הנערה, שהלכה והחמירה בנעוריה. על הימים הרבים שעשתה סמוכה לשולחן ידידי בבית הוריו, כי בבית לא היה כלום, פשוט כלום. מין ריק נוראי. אב שלא נמצא כי בורח לעיסוקיו בעולם, ואם שקופה.
ידידי סיפר על הזנחה הורית מקיפה: ילדים שהולכים לבית ספר על בטן ריקה, בגדים מוזנחים, בית ריק ומוזנח, ובעיקר ריקנות סופנית.
נורא הזדעזעתי מכל זה. כפי שאמרתי, החזקתי מאוד מהסופר הזה. ופתאום לשמוע איזה בנאדם נאחס הוא. לא יכולתי שלא לכעוס, לבזות אותו ולשאול את עצמי למה לעזאזל עשה את ילדיו, ועוד עם אישה לא מתפקדת, אם אמנותו הייתה חשובה לו יותר? איך מזניחים ככה ילדים רכים? איך אתה מפקיר והורס ככה את ילדיך? איפה המצפון שלך? קשה לך לחיות, אתה מרוכז בעצמך, אתה צריך את הזמן שלך לעצמך בלבד, אדרבה, מצוין, נפלא, יופי טופי, רק אל תביא ילדים לעולם שתזנח אותם ככה, בצורה כה מכפירה.
אבל מה שהכי הרס אותי, זה שכולם המשיכו להעריץ את הסופר הנודע. כאילו שאם יש לו כישרון, אז מותר לו הכול. אף אחד לא גינה אותו, כפי שמגנים הורים מתעללים ומזניחים "רגילים", אנשים מן השורה. כאילו בכך שהוא "מורם מעם" בזכות אמנותו, הוא זכאי ליחס סלחני ואוהד. מותר לו, כמו שאומרים, שהרי הוא אמן דגול ואכצנטרי.
אצלי, לעומת זאת, התרחשה תופעה הפוכה. לאחר שנודעו לי כל הדברים הללו התחלתי לסלוד מהאדם הזה יותר ויותר, למרות כשסופר אני עדיין מעריכה אותו. אבל לא יכולתי להאיר פניי אליו אם פגשתי אותו ברחוב במקרה. לפני שנודעו לי הדברים לפרוטרוט, הזדמן לי להכיר את אותו סופר באופן אישי. אבל מאז שהבנתי איזה נזק הוא חולל לעצמו ובשרו, לא יכולתי עוד לחייך אליו, להיות נחמדה, להבין, לסלוח.
עד היום נורא מכעיס אותי שאדם שהרס את ילדיו, זוכה לזרי תהילה. לברוכי כשרון יש אחיזה איתנה בעולם, הם זוכים להרבה, ובעיקר להערצה. אבל מה על הבנאדם שבתוכם? מדוע הפשלות האיומות של אותו סופר כהורה, שפצע נפשות אדם, לא דמויות בדויות על נייר, נשכחות מיד כאשר נזכרים בכשרונו המבורך?
באמת מקומם.
עצוב מאוד. נדמה כי אומן טוב מוכרח להיות אדם לא טוב. ואני חושבת שלהיפך. אמן טוב או יוצר גדול מוכרח להיות הומניסט אמיתי, אוהב אדם, ובודאי, אוהב את ילדיו ודואג להם. כל אומנותו לא שווה בעיני, אם כך גידל את ילדיו.
גם אני הכרתי…לא חשבתי על זה ככה ועכשיו אני מסכימה.
סיפור עצוב.
מעניין מיהו הסופר. בכל אופן, סיפור ממש מזעזע.
אני חושבת שהייתי מתייחסת אחרת ורואה אחרת יצירה של אדם אחרי שהייתי יודעת עליו דברים כאלה.
נדמה לי שהוא היה מתכער לנגד עיני וגם היצירה שלו היתה נעשית עבורי יותר תפלה.
נדמה לי שמבחינתי, כשרון ויצירה שווה צריכים בעצם להיות עוד ביטוי או מתן צורה לרגש של אהבה או להפצה של אהבה, החומר היחיד שקיים בעולם באמת.