יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
ימות המשיח הגיעו ביחד עם הבלוגיאדה. לכל אדם פיסה משלו להציג את עצמו. כבר לא צריך לרכוש אדמה בירח, אנחנו כבר שם, כובשים את הרשת במילים. ווי, ווי, ווי, כמה מילים…
והתחרות? בשביל מה צריך קרבות בוץ? ג"יו-ג"יסטו? האבקות קרקע? הלאה הקולוסיאום!!! כבר כאן, בסמטה הכי עולת-ימים ומנומנמת ברשת, התפתח לו מרוץ מלהיב, מי יתברג לרביעייה הפותחת. מי יאגף את נסיכי המקומות הראשונים, מירי ואורי הבלתי מנוצחות?
והנה צעיר הבנים, אברך משי, פרח משוררים נעים זמירות והליכות, כבש את המקום השני, סוף סוף אחרי מלוכה בת חודשיים וחצי של אורי אלחייני במקום השני. כבש את הפסגה, זה יקיר-זמירות-ישראל, לא בשיר, אלא בפרח שהגיש לשירלית שלנו הנעימה והנשגבת – הצהרת אהבה מתוקה מצפיחית בדבש של ראש השנה.
מדוע נתאמץ כולנו להגיע למקומות הראשונים? מהו הכורח המדביק אותנו למקלדת, כדי להעפיל את שמנו למקום הראשון?
והאם חשבתם שבלא חלון לבסט-סלר, מתמעטות האמביציות להעפיל לפסגה ולעקוף את היתר? בבלוגי הקודם העזתי להצהיר על כמות צופים נאה ביותר בתוך זמן די קצר מעלייתי, ומיד התנפלו עלי כמה רוטוויילרים רושפי עין וחניכיים מדממות. אף ביקשו להביא הוכחות חותכות להיותי רבנית-מכר מבוקשת, ואני בתמימותי הבאתי, כי לא הבנתי את החוקים, ששם רק מדברים, אין חלונות רייטינג ואין זיבולים.
אבל גם בלא חלונות רייטינג רבה היא התחרות, היריבות, האיבה, ההצצה לחלונות השכנים, הקנאה בדשא בלוגו של השכן, הצ"ילבות המתחנפות. למה לעזאזל? גם כאן, בדונם הווירטואלי הדלוח שלנו, אין מצב שנהפוך את עורנו התחרותי, ונעשה כאחת השיות התמימות באחו הסייבר-ספייס?
בתור אחת מזקנות העדר, אני מזהירה אתכם שגם הנעימות השורה במעוננו כיום, הסחבקיות, החברותא, הפרגון ההדדי נעים הזמירות, עלול להיעלם מכאן באבחת מילים גסות של כמה טרולים. כאשר כולם יגלו פינה זו בחלד הווירטואל המקומי, יגיעו אותם רוטוולרים שוחרי ריב, מרביצי נאומים, אותם כחלולים קטנוניים, פניהם מוריקות מקנאה, שהרי כאן לא כולם מתקבלים, חחחחחח….
ועוד אזהיר את העם הנאור: שבבוא אזרחים חדשים, במהלך הזמן והשנים, יקפצו הוותיקים את פניהם מפני בוא "האספסוף" הירוק, ומיני קבלות פנים דמיקולו יהיו כאן דבר שבשגרה.
זהו דיווח בזמן אמת, משגרת בלוגספירה של שנה וארבעה חודשים, מאז פרצתי לבלוגורה בסערה השמיימה. ועל אף שהיום נדמה לי שאני כבר יודעת מה מעשיי כאן, ברוך האל שמרומים, ייתכן כי עוד יפתיעו אותי קורות ימיו של האדם כבלוגר צעיר.
יעלה ושירלי תודה.
ואותו יקיר-זמירות
אף פרסם שיר נאה בהארץ היום
ואני שואלת בקנאה לא מוסתרת
כדי שלא תצא בדרך אחרת
איך כובשים את הדרך לשם
לאות הכתובה?
ןבן זוגי אומר לי
עשית דוקא דרך יפה.
חשבון נפש נדרש פה
והשלמה
תמיד יש עוד פסגה שלא הגענו אליה.
ואיך השירילית עמדה יפה עד כה במתקפתנו לבטל את המדד
אמזונה של ממש.
הווים האלה אצלי
לא יכולה בלעדיהם
יבורכו
כמו עם הגברים
מירי היקרה,
המון תודה על המלים החמות. את השיר שלחתי לציפר לפני זמן. בקרוב אצלך (תשלחי שיר למערכת הארץ). חג שמח וכשר
את הריח המתוק של האהבה לוגמים רק כשמתכוונים באמת. אני אוהב את שירלי ומבקש סליחה הערב על כל מה שעוללתי. כמה יפה פורח הלילך
הבה לנו את השיר שפורסם אצל הציפר.
בידור. אני עכשיו מזפזפת בין כאן לדה מרקר. קןדם דרשתי בשלום ידידנו דודו בוסי באתר שמה. ראו מה קורה לסופרין ומשוררין בערב יום בכיפורין.
ואומנין רב תחומיין
למי הקרדיט של הנ סופית? שכחתי.
גם אמנין רב תחומין. כמובן.
וההמצאה לנון הסופית שייכת לרונית בר לביא, שנפקדת משיחתנו לאור זה שנסעה לצימר.
יעל היקרה, אני מקדיש לך בבלוג שלי את השיר!
קרב ההאיבקות שנוצר כאן לאחרונה הצליח להפחיד אותי, אני מודה.
לא די בכך שלחיצה לאישור פוסט גובה ממני את מחיר הזעת היתר, לפתע היא אף גוברת לנוכח ביקורת מרושעת שנשלחת מכיוונים לא צפויים לאנשים שלא מגיע להם.
אם יסתכלו, אותם "טרולים" (כפי שאת מכנה אותם בצדק) על תוכן וגיוון הפוסטים אולי יגלו תפיסות שונות ומעניינות.
היתה עין צרה אחת שצלבה את איכות חלק הפוסטים בבלוגיה ואני חייבת להגיד שאת תחושיתיהם של אנשים לא ניתן לקטול. הבלוג מהווה עבור חלק מקור לפריקת מתחים ולא מטוס אל פרס נובל לספרות. ואם אותה עין מעט תתרחב, אולי גם תראה אילו איכויות של סופרים, משוררים, אמנים לסוגיהם יש כאן (איני מתיימרת חלילה להיות ביניהם. אני כאן כי מותר לי 🙂 )
בעת קיומה של העין הרעה והבוחנת, תמיד היא תמצא לה נמען לארס.
ואי ואי יעל הצלחת להדליק אותי עם הפוסט הזה. את כל הרעל שפוזר כאן לאחרונה אספתי עד שקראתי את זה. את אשמה שזה נפרק על במתך 🙂
תמר אני יגיד לך מה חשבתי לי.
חשבתי לי שאם יש אנשים עם איכסה על הנשמה חשוב מאוד לא להגיב. מצאתי את עצמי גם מגיבה בכעס וגם כועסת וזו הרגשה לא טובה ומיותרת. הטעות שלי היתה שהגבתי.אסור לרדת לרמת הנאחס. אפשר למחוק או לבקש מהחברים למחוק וכן צריך לנסות ליצור אוירה טובה. יש פה מספיק פוטנציאל אנושי טוב.לא מדברת על "איכות".אנשים.צריך לקוות לטוב יעל מחד ולהנות ממה שיש כרגע.לא לדאוג.
ברור שאת צודקת. המקום הזה צריך לעשות טוב ולפתוח את הראש לתרבות בתרבותיות.
ברור שאין טעם להגיב כי זה רק מלבה ונותן לטרולים לצמוח (כמו מים לגרמלינס, זוכרת? מקטנים וחמודים הם הופכים למפלצות דביקות ודוחות).
לגבי "איכות" – זאת אחת המילים השנואות על אישה גדולה שלימדה אותי פעם : תרצה גרנות (והיא דווקא עונה על ההגדרה הזאת).
נדמה לי שלהתעלם זה גם שיעור לגבי הגרמלינס החיים בעולם לא ווירטואלי.
שלא תעזי לקחת ללב, את שומעת! 🙂
מה לקחת ללב?
גרמלינס מאמצת .
פעם הלכתי ברחוב בעכו ואיש משוגע התרוצץ שם. הבטתי בו ופתאום התחיל לרוץ אחרי. נבהלתי וממש לא ידעתי את נפשי.הייתי למזלי עם בן זוגי שיכולתי להתחבא מאחוריו והוא בגערות סילק אותו.הבנתי אז שהטעות שלי היתה בהתבוננות המרוכזת שלי בו.נזכרתי בזה לאחרונה כשמישהי נשכה בי פה וגם באתרים אחרים.אני קוראת לזה "לא ליצור קשר עין" בעולם האמיתי ולא להגיב בעולם הוירטואלי.
כמה כוח בכלל יש לאי תגובה באינטרנט. שמתם לב לזה?
כבלוגרית צעירה (ובינונית בגיל) אני מרגישה ירוקה בין שלל האזהרות. אם נדע לקבל את החדש ולהתעלם מכל מי שעינו צרה בעשייה הברוכה, האם גם אז תדע אותנו הצרה?
סתם אופטימית מבטן ומלידה.