בננות - בלוגים / / תזדייני בכיף, אבל תעשי ילדים
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

תזדייני בכיף, אבל תעשי ילדים

 

 

בלילה, אור לערב יום כיפור, רונית בר-לביא ואני התקשקשנו לנו קצת בבלוגה, על כל מיני דברים הקשורים לנשים בימינו. אז החלטתי להרחיב את חשבון הנפש לקראת יום הסיגופין הבא עלינו לטובה.

 

   אני נזכרתי בחוויות מבחרותי, כיצד אנחנו הנשים נהגנו להמציא לעצמנו כל מיני תירוצים שימנעו מאיתנו (עלק ימנעו), לקפוץ למיטת הבחור בלילה הראשון. הטריק המקובל היה לא לגלח את הרגליים. טריק אחר, שגם בו השתמשו כמה מחברותיי, היה לבוא לדייט עם תחתונים ישנים, מוכתמים, קרועים, ככה שנתבייש לפשוט אותם.

 

   האם קפצנו למיטה בערב הראשון? ב-ר-ו-ר!!!!! אבל ככה הבטחנו לעצמנו את ההרגשה שאיננו אחראיות למעשה. הרי לא באנו במטרה להזדיין. עובדה, קוציצים מילאו את ירכנו ותחתונינו קרועים. לא, אלא שהגבר הוא שהכניסנו למיטתו. אנחנו נקיות אנחנו. הדבר נעשה שלא באחריותנו.

 

   מדובר על לפני עשרים וחמש-שלושים שנה, בהיותי נערה. והטריקים היו מקובלים אז על רוב הבחורות שהכרתי. אלו היו טריקים לא מדוברים, אבל כולן הכירו אותם.

 

    למזלי, מבירורים שאני עושה כיום, עולה שנשים צעירות כבר לא זקוקות לטריקים האלה בנוסח העלייה השנייה. הן הולכת למיטה בלי היסוסים, בלי נקיפות מצפון, ובלי רגשות אשמה בנוסח פתח תקווה.

 

   וטוב שכך. כי הטריקים האלה, שאותם עשינו רק בינינו לבין עצמנו, כדי שאנחנו לא נרגיש שיזמנו מין, לא ממש, הרי באנו שלא במטרה להזדיין – כל הטריקים האלה היו לא יותר ממגוחכים. משמח אותי שהנשים הצעירות כיום אינן נזקקות להם, והן הולכות המיטתה בלי רגשות אשמה.

 

    אז יופי, האישה של המאה ה-21 היא כבר די משוחררת מינית. מכירה במיניותה ומבצעת אותה. וכולם מרוצים, גם הגברים. זה נוח, זה יעיל, זה נטול תסביכים.

 

    יופי. באמת יופי. אבל אם מרשים לאישה להזדיין בכיף, למה עדיין לא מרשים לה להיות רווקה בכיף? לא להביא ילדים בכיף? מדוע אני שומעת מיותר מדי נשים בנות שלושים פלוס את התחושה הקשה, את הבידוד, את הביקורת שהן שומעות על כך שלא התחתנו ולא הביאו ילדים?

 

   איך זה שהמהפכה המינית שהכניסה את האישה למיטה, בלי הניורוזות המיותרות של לפני עידן הגלולה, לא שיחררה את האישה מן הכורח החברתי להיות אם ואשת איש?

 

   מדוע רוב הנשים שלא נישאו ולא הביאו ילדים מרגישות צורך להתנצל על זה? מדוע הן חשות כמיעוט נרדף? כאילו שלהיות רווקה ללא ילדים זו קללה מקללות האופל הגרועות ביותר?

 

   אני טוענת שעדיין ישנה הפליה קשה נגד האישה המודרנית. תודה לאל, כבר מותר לנו להתבשם בקריירות מצוינות (הגברים הרשו, איזה כיף לנו), אנחנו רצות ממיטה למיטה בלי להרגיש זונות, ובכל זאת עדיין מצפים שניישם את האינקובטור שיש לנו בבטן, ונקפוץ משמחה כשגבר מציע לנו להשתייך לו.

 

    לאחרונה קראתי את "רוקסאנה", רומן שכתב הסופר האנגלי הענק דניאל דפו לפני 200 שנה. בחיי שאפילו דפו, שכתב במאה ה-18, היה הרבה יותר מתקדם ומתוחכם מהציבור בימינו, והגיבורה שלו רוקסאנה נושאת את אחדים מן הנאומים היותר פמיניסטיים שנשמעו אי פעם.  

 

   יש לנו כאן בבלוגיה, בלוג פמיניסטי משותף (של שרי גולן ונועה גרוס), והנה, התחלנו קצת לדון בנושאים שהבלוגיה הזו תשמח לדון בה מעת לעת, "מצב הנקב בעת הנוכחית", כפי שהשירלית יקירתנו ניסחה זאת בפמפלטה החרוט בעמוד הראשי.

 

   אז הנה אני מביאה דיון רציני, בו מוזמנות להגיב כל הסינגליות מעיר הקדושה , וכן כל הבננים שבאו גם הם לשוח בבלוגיה נשיית זו: נו, למה אישה עדיין נחשבת נחותה, חסרה, מוזרה, אם אינה רוצה בן זוג וילדים? וגם אם היא רוצה, למה היא צריכה להרגיש נפולת-של-נמושות אם היא עדיין רווקה? למי זה מפריע? את מי זה כל כך מבהיל, שצריך לערוף את ראשה?  

11 תגובות

  1. השאלה הנשאלת היא – למה צריך להיות חשוב, לאישה שמחליטה לא להתחתן ולא להביא ילדים, איך מסתכלות עליה הבריות ואם זה מפריע או לא למי מהן. לבריות (בין אם גברים, בין אם נשים) תמיד יפריעו דברים. למה משקלן כה מכריע?

    • מירי פליישר

      זה שמותר לאשה להזדיין בלי להרגיש אשמה זה לא אומר שהדימוי שלה חיובי
      קדשה,לילית , היה מותר מאז ומעולם.כי
      היא גם נענשה בדרך זו או אחרת.
      אשה חופשית מעול חובה חברתית כלשהי
      ללא אשמה ללא הענשה ללא בושה
      גם אני שואלת מתי?
      על ליליתו אהובתי בפוסט
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=878&blogID=36

    • מצחיק שאני הדוסית מגיבה כאן, אבל אחרי שנים רבות של אורתודוכסיות האף שלי נהיה רגישל קביעות אורתודוכסיות מכל סוג ולכן אני רוצה להרחיב קצת את השאלה של שירה:
      הקונפורמיות שאומרת "חיבים להתחתן, חייבים ילדים" אינה שונה באופן מהותי מהקביעות שלך שנשים מחכות שגבר ירכוש אותן ו/או מהקביעות שהיום נשים מזדיינות בכיף-בלי בעיה-הכל עובר חלק ומציגות את אותו מצג שווא.

      לא כל הנישואין מאושרים ולא כל חיי הרווקות.
      לא חייבים להביא ילדים ולא כל מי שעושה זאת עושה זאת רק בשם השמרנות הקדושה.

      פעם זלזלתי באלה שמתנהגים כמו כולם והיום עם הזדקנותי האטית אני חשה שהדברים יותר מסובכים.
      הנישואין והילדים אינם חזות הכל ומי שרואה זאת כך ודאי שיתאכזב.
      ובכל זאת, אנשים מחפשים משמעות וחלקם (אולי רובם?) מוצאים אותה בחיי משפחה (על התסביכים, התסבוכות, הצביעות, החמלה, המריבות, האחווה, הרעות , השיגרה, הדלות והעושר שבהם).

      בישראל זה כידוע חזק במיוחד והסיבות ידועות.
      מדהים לא פחות עד-כמה פרטיות ובחירה אישית הן לא אופציה בכלל:
      לפני כשלוש שנים התחלתי עבודה חדשה ושמחתי מאוד. השאלות שאנשים שאלו אותי על המשכורת, התנאים ועוד הדהימו אותי. אנחנו נכנסים לוורידים בכל תחום ובודאי בכל מה שנוגע לחיי משפחה:
      זה דביק ומעצבן אבל אני לא לחלוטין משוכנעת שזה הרבה יותר גרוע מניכור מערבי מצוי.בודאי לא תמיד. בודאי שלפעמים כן.

      ושוב לשאלתה של שירה –
      שינוי סדרי חברה שנתפסים כשינוי סדרי עולם הם מאיימים ובודאי בחברה המסורתית שלנו.

      מצד שני, אם זוהי בחירתך ואת שלמה איתה (במידה ואדם יכול להגיע לאיזושהי בחירה שלמה ומושכלת) מה איכפת לך מאיזו חטטנית או חטטן.
      אז אמרו, ביג דיל.

      גם אם היית מתחתנת היו אומרים,
      ובודאי כשיש ילדים אומרים:
      למה הוא עם סוודר, הוא יצא מפונק, זה לא בריא, יחם מדי-קר מדי, למה הוא בוכה.
      ובחברה הדתית שלי עוד פי אלף – הילד לא יצא דתי, למה הוא לא מברך, למה את עם מכנסיים בשבת ועוד אלפי שאלות משעשעות-מרגיזות שלומדים לחיות איתם.

      אולי זאת אני אבל אני לא מסוגלת לראות את העולם רק כחבורה גדולה ומשועממת של אנשים שהולכים בתלם וחיים חיים אפרוריים מול יחידי הסגולה שחשבו ובחרו וטועמים טעמה של חירות ובחירה חופשית.
      יש בזה משהו, רק שזה לא כל הסיפור.

      שנת ברכה.
      מיכל

      • אני עם מיכל. זה בעיני סימפטום של הנטייה הזאת (ישראלית? פולנית?) להיכנס עמוק לצלחת/בית/רחם של האחר ולהחליט בשבילו מה טוב. הבחירה ברווקות היא בעיני לגיטימית כמו כל אחת אחרת (למעשה, מבחינתי זו היתה ברירת מחדל, והנישואין היו משהו יוצא דופן לתוכניות שלי).
        מחזק את ידייך.

      • מסכימה איתך! והוא שאמרתי – תמיד יהיה לאנשים מה להגיד.

      • רציתי גם אני להוסיף משהו שמיכל כבר העלתה — אצלי כאם נוצרה לפעמים ההרגשה שמה שהחברה רוצה הוא שיש לך ילדים, ז"א מספר. אבל לילדים עצמם, כבני אנוש, אין לחברה זמן. כאמא (וברוך ה" במקרה שלי גם האבא חלק מהסיפור) את מרגישה די לבד בכל העסק הזה. זאת אומרת, למעט כל ההערות והביקורות שאת מקבלת כל הזמן מכל עבר.

  2. יעל מדהימה,
    מאוד מדבר אלי הפוסט הזה. אמנם נישאתי לחברי הטוב ביותר, אבל ללא כוונות להפוך לאמא במהרה. כעבור שלוש שנות נישואין גבות הסובבים אותי כבר מגיעות עד למרכז ראשם מרוב תדהמה. ככל שאני קוראת יותר פוסטים, אני מבינה שאנחנו חיות בתקופה בה אין מנצחות במלחמה. נשים מוכות בסנוורי הביקורת בכל צעד שהן בוחרות לקחת. תמיד יש למישהו או מישהי מה להגיד.
    אז אם אין דרך לנצח, אולי עדיף פשוט לנטוש את שדה הקרב? מחרחרי המלחמה ימצאו להם מוקד עניין אחר לצלוב ולהעלות באש.

    • לי עברון-ועקנין

      בדיוק אני מתחברת לתגובה שלך, תמר, כי גם אני התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי, ועכשיו שכולם אומרים כמה אנחנו הורים רגועים ונינוחים בא לי להגיד להם: זה כי לא הקשבנו לנדנודים שלכם תשע שנים וחיכינו שיתאים *לנו*! :))
      מסרים כפולים שחבל"ז. ולדעתי גם בנושא הזיונים עדיין יש מסרים כפולים. כנ"ל בנושא אוכל ומשקל. כל מה שנכנס ויוצא מהגוף?..

      • יעלית, התשובות שלי חוזרות על אלה שנאמרו כאן לפני: החברה הישראלית אינה נאורה כפי שהיא מתיימרת להציג את עצמה. למעשה אני שוב ושוב מופתעת לגלות חושך / טמטום/ אטימות ושיפוטיות כלפי כל מי שלא שוחה בזרמים הן הקדומים של המסורת (תפקידי האישה, הגבר וכו") ובין העכשויים – הטרנדים המשתנים (והמושתנים – לא פעם). כל בחירה, אם את שלמה איתה, היא בחירה שלך, אישית, כמו שכל אמירה שיפוטית וטמטומית כלפי בחירה זו או אחרת שלא מתיישבת עם דעת הרוב או הרגליו – היא בחירה של אותו אדם (חלקיק של עדר) לבטא את רחשי ליבו, וממש לא מעניין מה מניע אותו. זה רעל שלו – אם את לא מתייחסת – את לא מפנימה והרעל נשאר יתום באוויר.

        זה, באופן כללי- ובאופן ספציפי- לי ולרוב חברותי יש יצר כזה. אימהי. זו לא תכונה טובה, כשם שאינה רעה. זהו נתון מולד (או לא, זה לא משנה). בדרך כלל, ואני חוזרת, בדרך כלל- נשים רוצות ילדים. אך למי שאין את היצר, הרצון או הצורך לעשות ילדים אין וזהו, סיבותיה עימה וזו זכותה המלאה, ללא כל צורך להתנצל או להסביר. אם היינו חיים בחברה מנומסת יותר וחטטנית פחות, איש לא היה מבקר אותך, או כל מי שלא מעוניינת לנהוג לפי המצופה מכל בת כנען מצויה. אבל כאן – ההצעה היחידה שאני יכולה לתת- תנסי להתסתכל על הדברים מזווית אחרת. רחוקה יותר , תגלי את הגיחוך שבדברים בלי להתעצבן , ואני מבטיחה לך שתתחילי לצחוק. נקודת מבט אנתרופולוגית. ושל קריקטוריסטית. זהו.

        • נוליתה, כמו שאת בוודאי יודעת, לי אנשים לא הציקו ולא אמרו לי מילה. למה? כנראה כי מפחדים מפניי. אולי כי תמיד הייתי שלמה מאוד בדרכי.

          ולא אל עצמי כיוונתי, כפי שכתבתי ברשימה, אלא ליותר מדי נשים, בעיקר בגילאי השלושים פלוס, שמבטאות מצוקה על היחס שהן מקבלות מהחברה. לי מעולם לא הציק דבר מן התביעות החברתיות לנורמטיביות, כי אורח חיי יוצא דופן מתמיד, ומפני שאני משדרת כוח ועמידה בדרכי, כנראה איש לא מבקר אותי.

          אבל אני לא הבעיה, ולא נשים כמוני שבטוחות בצדקת דרכן. הבעיה היא בהחלט נשים שאינן בטוחות בצדקת דרכן, שמתנדנדות, שאינן חזקות באופיין – נשים כאלה עלולות להתחתן ולהביא ילדים בגלל הלחץ החברתי וכדי להרגיש כמו כולן.

          נוליתה, בכך שאת כאילו "מנחמת" אותי, איפה שאין צורך, את חוזרת על המנטרה החברתית. לךא צריך לנחם נשים, צריך לחזק אותן. הרבה יותר נשים מכפי שאת משערת לא באמת רוצות ילדים, וההתכווננות שלהן ללחצי הזרם המרכזי נובעת מקושי אישי לעמוד מול הלחץ החברתי.

          קל לומר לאישה כזו אל תשימי לב, לכי בדרכך וכו". שהרי היא במצוקה, היא מבטאת דברי ביקורת כלפיה, לחצים שמופנים כלפיה, אחרת לא היתה מתלוננת.
          להגיד לנה ככה זה לנחםן אותה בצורה עקומה. כי ברגע שאת קובעת שרוב הנשים רוצות ילדים (מניין את יודעת?) את כבר מקבעת מסמרים בארונה של זו שאינה רוצה.

          הזכרתי כאן את הרומן "רוסקנה" של דפו, שבקרוב אעלה כאן ביקןרת מורחבת עליו. ברומן זה הגיע דפו כבר אז, המאה השמונה עשרה, לתובנה שאימהות אינה אוטומטית. תובנה ענקית בעיקר יחסית לאןתם זמנים שמרניים.

          אימהות אינה אוטומטית, נולית, וישנם הרבה נשים שהיו מוותרות עליה לו החברה היתה פחות דורסנית, או לו הן היו יותר חזקות כדי להתנגד. כפי שכתבתי בעבר ברשימותיי, אנני באוחה שאימי היתה נביאה ילדים, לו יכלה לעשות קרירה. אלא שהיא תוצר שנות הדיכוי הנשי, אז אפשרת כזו לא עלתה. שלא לדבר על כך, שאני מכירה לא מעט נשים שהביאו חרטה זמנית או מתמשכת על כך שבחרו בילדים. ומה לגבי ההורים הנוטשים? במו ידיהם הם מוכיחים שהצטערו על כך שהביאו ילדים, כי אין להן כל עניין לגדל אותם.

          או נולית, אני יודעת שכאשר אני מדברת על הדברים האלה אני כנראה דורכת אצלך על איזו יבלת, אבל נולית, היזהרי בדברייך, לא כל הנשים רוצות ילדים, לא כל האנשים נועדו להיות הורים, לא כל האנשים בנויים לזה. אולי להפך. נראה לי שהמציאות מוכיחה את זה, לא?

          • רונית בר-לביא

            מסכימה עם מה שאת כותבת כאן, יעל.

            ואני חושבת באמת שמי ששלמה עם עצמה,
            לא מבקרים אותה, או שהביקורת עוברת לידה.

            אני אישית הייתי מעדיפה לוגית לדעת שאצליח להביא ילד/ה אבל בתנאי שזה יתאים ורק עם בן זוג ורק אם הבגרות תאפשר את זה.

            כרגע אני לא שם, ואין בי רצון בוער לילודה, נדמה לי שאפילו לא רצון לא בוער.

            אבל אני בהחלט לא רגועה לגבי זה,
            כי אני לא רוצה להגיע למצב שבעתיד אצטער עליו,
            לכן השנים הבאות קריטיות לגביי ואני חייבת לדייק ולחדד במהלכן את ההבנות שלי בנושא כדי שההחלטה לכאן או לכאן תהיה מתאימה ושלא אצטער עליה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל