יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אין דבר שהורס את דממת השבתות והחגים יותר מקינת הכלבים נטושים.
אני יודעת שזה נשמע כמו שורה משיר, אבל אין כאן שום פיוט, רק סבל צרוף.
הוריהם האנושיים עוזבים אותם לסופשבוע, לפעמים אפילו ליותר, והכלבים נשארים לקונן את בדידותם לשמיים, קוראים להורים שנעלמו להם.
חתולים נושאים את הבגידה בשקט, וכשחוזרים ההורים האנושיים הם עושים להם ברוגז. עבדה ומוטל שלי "עושים לי תחת", כך אני מכנה את הישבן שהם מראים לי בהפגנתיות אם עזבתי אותם ליותר מדי שעות.
אבל כלבים לא סובלים את היעדרותו של מנהיג הלהקה, הם תלותיים הרבה יותר מחתולים, והם זקוקים תמיד להורים.
קינת הכלבים הנטושים בשישי-שבת ובחגים, נשמעת לי כמו מקהלת מקוננות; יללות עמוקות וקורעות לב כמו של שאקלים בפרדס חשוף בלילה; קולות בראשיתיים מזוויעים בבדידותם.
אין ביכולתי להאשים את ההורים האנושיים על הנטישה הזמנית. מה, שייקברו בבית? מצד שני, יללות העצב העמוקות של כלבי שכונתי בשבתות ובחגים, מראות לי שוב ושוב את האופי האנושי האנוכי. אלה, חיות המחמד שלנו, ילכו בעבורנו באש ובמים, לא ינטשונו גם בעתות מצוקה קשה, ואילו אנו מפקירים אותם בעבור רגע של הנאה פזיזה.
ואלו עוד המקרים הטובים כנראה לצערי. יש את אלה שנוסעים לשבועיים בפסח ונוטשים את כלביהם בדרך לשדה התעופה. בי אדם יכולים להטריף אותי ברשעותם.
צודקת לגמרי.
אבל הנה אני פה, אחרי מעצר יום כיפור, והלב שלי נשבר מרוב יללות של כלבים. לפעמים זה נמשך יותר מיומיים שלושה. יש כאלה שעוזבים ליותר. והבייביסיטרים שמורידים את הכלבים לא עוזרים, הכלב מתגעגע נוראות להוריו.
הכלבים הם כמו ילדים שזקוקים לבעלים שלהם תמיד לצידם. תחושה של ביטחון שלא ינטשו אותם. יש לי חברה שעובדת במחלקה הוויטרנית של העירייה, מה אגיד לך לפי מה שהיא מספרת לי, אני חושבת עדיף לשמוע את הכלבים מיללים מאשר למצוא אותם כלואים במחלקה הזו של העירייה, שגורלם תלויים בבני אדם. זה קורע את הלב.
נכון מאוד. את הילדים אנשים לא נוטשים. אז למה את הכלבים כן? הם לא כמו הילדים שלנו? אם אחריות, אז עד הסוף. לא רק להשתמש בהם ולזרוק אותם כשנוח לנו.
פני הדור כפני כלב. וככה מתייחסים אנו לחיות שהופקדו בידינו, כמו היו זבל.
נכנסתי,
אחלה צפוני תבוא שוב.
הי יעל
את פוש המתוקה שלנו, כלבה אסופית כשלעצמה, אנחנו לוקחים עימנו לכל מקום. היא כבר התרגלה לנסיעות עימנו, ללינה לצד האוהל שלנו בכינרת או במכתש רמון. לפעמים אנחנו חוששים שזו התעללות מצידנו לטלטל כך את הזקנה (שם החיבה שלה – היא באמת זקנה, אך נמרצת) לכל פינות הארץ, אבל היא נראית די נהנית מכל הענין, אפילו אם זה כרוך בהמתנה מחוץ למוזיאונים או למסעדות.
יעל והלב הרחום שלה.לא מקנאה בך עם הצער הזה. אצלינו בסביבה זה לא קורה לשמחתי. אולי תדפיסי את הפוסט ותיתלי אותו בכמה מוקדים?נניח בחדרי מדרגות של האנשים ההם.