איך לא ראיתי שאחותי אישה מוכה?

    היא פתחה את הבלוג במיוחד כדי לחלק את סיפורה עם נשים אחרות שהן היום במצבה, כדי שתוכל ליעץ, לתת כתף ותמיכה לנשים שעדיין נמצאות בזה.

   נודה לכם את תפיצו את הלינק לבלוג שלה לכמה שיותר אנשים, וגם לארגוני נשים, כדי שיידעו על האתר ויותר נשים יוכלו להיעזר בניסיון ובידע הרב של אחותי על הנושא. היא הצליחה למלט את עצמה מהתופת, הן עדיין לא. 

והנה כאן רשימה שפרסמתי על הנושא לפני כעשרה חודשים, ברשימות.

שתי רשימות כתבתי על הנושא הזה בימים האחרונים ("אחותי הייתה אישה מוכה!" ו-"אחותי המוכה-לשעבר פותחת את הפה"), וככל שאני פוערת אותו יותר, דשה בו יותר, כך הוא הולך ונובע מתוכי, מכתים את המחשב בדם ליבי ובדם ליבה של אחותי.

   מישהי בתגובות באחד משני הפוסטים הללו, אמרה שאפשר לזהות אישה מוכה כי היא עצובה, כי בעלה מתייחס אליה לא יפה, וכאלה. גם אחותי הייתה עצובה, וגם בעלה התייחס אליה לא יפה, וזה לא אומר כלום. אני רואה הרבה נשים וגברים עצובים, שבני זוגם לא מתייחסים אליהם יפה, ובכל זאת הם לא גברים מוכים ונשים מוכות. יש הרבה אנשים שאינם מרוצים בנישואיהם ומרגישים מדוכאים כתוצאה מכך, ולפעמים רואים את בני זוגם משפילים אותם בפומבי – ועדיין, הם לא מוכים. אולי תגידו שהם חיים במערכת יחסים חולנית, אבל זו זכותם. כל עוד איש אינו מכה אותם ומשפיל אותם בסיסתמטיות, הם אנשים כמו כולנו, חיים במערכות יחסים שחוקות, עייפות ועצובות. אבל אי אפשר להגדירם כאנשים מוכים.

    סימנים חיצוניים, כגון עצבות, דיכאון, יחס גס מצד בן זוג, אינם מעידים בהכרח על אישה מוכה – נפשית או פיזית. גם היעדר סימני חבלה אינו מעיד דבר. על אחותי לא היו סימני חבלה – רק פעם אחת, על המצח, והיא פטרה את זה בטענה שנפצעה מהקצה של ארון המטבח, והרי דבר כזה יכול לקרות גם לנשים שאיש לו מניח עליהן אצבע.

   בזמנו, כשזה קרה לאחותי, כמעט לא דיברו על נשים מוכות ועל אלימות במשפחה. איש לא ידע את הסימנים. אבל אני טוענת שגם היום קשה לאתר אותם. כן, אישה מוכה תהיה על פי רוב עצובה, מסוגרת, עושה רושם מפוחד אולי, ייתכן שלפעמים יהיו עליה סימנים כחולים מכל מיני "ארונות מטבח שפגעו בה בטעות", וייתכן גם שלא.

    האם יכולתי לדעת שאחותי מוכה? האם היום הייתי מזהה שאחותי מוכה? קשה לומר. גם כשמרגישים שמשהו לא בסדר, גם כששואלים אישה מוכה, היא בדרך אומרת שהכול בסדר, אפילו אם רואים שעוד שנייה תפרוץ בבכי. פגשתי לא מעט נשים כאלה, והן אינן מספרות, רק אחרי הבריחה. גם אחותי לא סיפרה דבר, למרות ניסיון עדין מצד אימי לדובב אותה בעניין המכה במצח. אימי דווקא חשדה, היחידה שחשדה, אבל אחותי לא הסגירה דבר ממה שעבר עליה. גם אם מנסים לדובב אותן, נשים מוכות בדרך כלל חוסמות את הפה והלב. נדמה לי שהבושה, היא זו שגורמת להן לא לדבר.

   רק כשאחותי ברחה, היא החלה לספר לנו, טיפין-טיפין, מה קרה לה בשנים האלה. זה לא בא בבת אחת. לקח לה זמן להיפתח ולשפוך הכול. לקח לה זמן רב להחלים ולהיות מסוגלת לקחת את חייה בידיה, לאסוף כוחותיה ולתאר בפרוטרוט את מה שעבר עליה. וישנם גם פרטים שהיא מספרת לי במהלך השנים – פרט פה, פרט שם.

   כשראיתי שאחותי עצובה ושקטה, הרגשתי שהיא לא מאושרת, אבל היא בחרה בחייה ובבן זוגה, ומה תגידי לאדם שבחר את חייו במו ידיו, ועכשיו אוטם עצמו בפניך? איך מחלצים דבר כזה בכוח? בלתי אפשרי. איך יכולנו לדעת שמאחורי העצב ישנה אישה שבעלה זורק אותה לרחוב באמצע הלילה, נועל את הדלת, ואז היא נאלצת לעמוד ברחוב הראשי ולהסתכן באונס וברצח, רק מפני שהוא אינו מתיר לה להיכנס פנימה לביתה-מבצרה? איך יכולנו לדעת שמאחורי החזות העדינה והמסוגרת, השומרת את עצמה לעצמה, חיה אישה שביתה כלל אינו מבצרה? כי גם כאשר רואים וחושדים, לא תמיד ניתן לדובב אישה כזו ולגרום לה לצאת ממעגל האימה. היא צריכה להחליט על כך ולבצע: איש לא יכול להוציא אותה משם בכוח.

   קשר השתיקה כולל בתוכו את הבעל ואת האישה; יתר האנשים יכולים להתרשם לרעה מן הנישואים האלה, אבל הם אינם יודעים דבר וחצי דבר. ועל זה אני מדברת. ובגלל זה קפצתי וכאב לי כל הגוף כששמעתי אנשים הטוענים בתגובותיהם שאם לא רואים כלום אז זה לא קיים, או שאפשר לראות כי יש סימנים. ומה אם רואים סימנים? למי זה עוזר? איך נעזור לאדם שחי בסיוט ואינו מרגיש שיכול להיות אחרת?

   נשים מוכות חיות בטראומה. זה כמו לחיות בהלם קרב במשך שנים. אחותי אמרה שהרגישה שברחה ממחנה ריכוז, בלי להשוות חלילה לניצולי מחנות. אבל היא הרגישה כלואה, כמו חיה. אישה מוכה כלואה בכזה מעגל של אימה, שאינה יכולה לראות את הדרך החוצה, שלא לדבר על כך שאין בה את הכוח לפתוח את הפה ולספר.

   ועד היום זה ממשיך ככה. נשים שלא רואים עליהם שהן אסירות של בעליהן, ועוד ועוד נשים שנכנסות לקשרים כאלה בעיוורון מוחלט. אחותי מנסה לעיתים לדבר על ליבן של בחורות שקשורות בגבר שכל הסימנים מעידים עליו שהוא הולך להיות גבר מכה – פיזית ונפשית. אבל הבחורות האלה לא רוצות לשמוע, והפזמון החוזר הוא :"הוא לא כזה", "הוא ישתנה", "אצלי זה יהיה אחרת", "איתי הוא יהיה אחר." ועוד ועוד נשים צעירות מדי יום נכנסות למעגל האימה.

   אני מודה כל יום לאלוהים שעזר לאחותי להימלט מבעלה האלים, בכך שנתן לה את הכוח לקום ולברוח. זה קרה רק לאחר ניסיון רצח חמור, שבו בעלה ניסה לחנוק אותה, וכמעט הצליח. רק כשניצלה בנס, הבינה אחותי כי אם תישאר איתו, ייגמרו חייה – היא תאבד את נשמת אפה, לא רק את צלם האנוש שלה. רק אז אספה את עצמה וברחה לחיי חופש.