אלבום משפחתי

זהו. אתמול העברנו את אימי לבית האבות הסיעודי. זהו. צריך להשכיר את ביתה, לזרוק רהיטים וחפצים ישנים, לבדוק את הארונות. מטלה קשה. אחותי הלכה אתמול לשם, לאסוף דברים חשובים. אלבום התמונות המשפחתי, למשל.

    כמה אהבתי את האלבום הזה. כבד, ענתיקה, ריחו הטחוב האהוב. המון תמונות יש בו, שלנו ושל כל מיני קרובי משפחה שלא הכרנו, בעיקר של אימי בתורכיה.

   בילדותי הייתי חורשת בעיני את האלבום הזה. כל כך אהבתי להביט בתמונות, בכל פרט, איזו שמלה לבשה אימי בביקור בגן העצמאות עם אחי ואחותי הגדולים. מה לבשה לנשף הפורים עם אבי בבית ימק"א ירושלים. מה לבשה כשהחליפה את אבי בשנת  1954, בחנות התכשיטים, כשאבי נסע לארבעה חודשים לאירופה, לעסקים.

   ואיך נראה אבי בשנות השלושים והארבעים, עם חבריו? בקזינו ביירות, בסחנה, במועדונים בטיילת של תל אביב? צנום, רגליו העקומות ניכרות כשהוא לובש בגד ים שלם, כפי שהיה נהוג באותם ימים. איפה? אולי בחוף ימה הטהור והבתולי של תל אביב, 1935. רק דיונות היו שם, קצת פרחי נר הלילה.

   עכשיו האלבום הזה אצלי. אני מחלקת תמונות ביני לבין אחי ואחותי.  מי יקבל מה הפכה לשאלה הכי חשובה. אני שומרת לעצמי את התמונות שהכי אהבתי: אימי, הוריה, הסבתא והדודות, לבושים כולם בגדי חג מקטיפה, הדורים, נייר חום ספייה, איסטנבול, 1926. הורס. אבי, עם היונים השמנות של כיכר סן מרקו , לבוש בחליפה הדורה ומעיל כבד, כי קר שם בחורף. אולי 1958. אבי ואימי בבגדי קיץ קלים באיזה בית קפה בטיילת של תל אביב. מתי? אולי שנת 1946. אולי קצת אחרי שהתחתנו.

   אני נהרסת מכל זה.

   ועוד יותר מהאלבום המשפחתי, הורס אותי שאני נאלצת להחזיר לעצמי מבית אימי את ספריי, הספרים שלי, שנתתי להוריי עם הקדשות. את הראשון עם הקדשות לאימי ואבי, שהיה עדיין בחיים. שני הספרים הבאים מוקדשים רק לאימי.

   ועכשיו אני צריכה להחזיר לעצמי ספרים שהקדשתי להם! אף פעם לא הוחזרו לי ספריי עם הקדשה שנתתי לאחרים. זה הכי כואב, כמדומני. כאילו המתנה הכי חשובה שנתתי להוריי – שלושת ספריי – מאבדת ממשמעותה, כאשר הספרים שלי עם שמותיהם חוזרים אלי. כאילו בכך בוטלו הוריי.